בשבוע שעבר המדינה רעדה מסיפורה של נערה בת 13 מחברון שנמכרה לתושב חורה עבור עשרות אלפי שקלים בשל מצוקה כלכלית. לפי כתב האישום שהוגש נגד אמה של הנערה, בינה לבין הגבר היה סיכום שבתה תישאר בחזקתו עד גיל 16 מבלי לקיים קשר מיני - ורק בהגיעה לגיל 16 יוכל להתחתן איתה.
אולם המקרה המזעזע רק האיר תופעה רחבה יותר, מוכרת ולא מדוברת בו זמנית, של פוליגמיה בחברה הבדואית - שנפוצה בעיקר בדרום. "היום יש לנו נתונים רשמיים של משרד המשפטים, לפיהם כ-20% ממשקי הבית הבדואים הם פוליגמיים", מסבירה ד"ר ראויה אבורביעה, תושבת מיתר ומרצה בכירה בבית הספר למשפטים של המכללה האקדמית ספיר. "אלו הם נתונים רשמיים, אבל אני משערת שהנתונים הלא פורמליים הם יותר גבוהים, בטח בכל מה שקשור להבאת קטינות מהגדה. כלומר, יש עוד רובד שהוא לא פורמלי, שאני לא בטוחה שאנחנו מכירים לגמרי את ההיקף שלו".
ד"ר אבורביעה, מחברת הספר "בתוך החוק, מחוץ לצדק: פוליגמיה, אזרחות ממוגדרת וקולוניאליזם במשפט הישראלי", מנסה להסביר את הפער בין העובדה שנישואים של גבר ליותר מאישה אחת הם כה נפוצים, לבין היותה של הפוליגמיה אסורה על פי חוק. "מבחינת הדין הנהוג בישראל, כולנו - יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים - מתחתנים ומתגרשים לפי הדין הדתי. מבחינת הדין המוסלמי הפוליגמיה מותרת, והאיסור שקיים הוא איסור פלילי. אז גם אם עכשיו עוצרים גבר פוליגמי ושמים אותו בכלא, הנישואים שלו עדיין תקפים, כי יש מונופול לנישואים וגירושים. משם הכל מתחיל".
עוד מאשימה ד"ר אבורביעה את היעדר האכיפה. "הבדואים לא מעניינים אף אחד", היא אומרת, "הם מעניינים בנושא של דמוגרפיה, ביטחון, הסתה, קרקעות וכו', אבל נשים בדואיות והזכויות של הנשים הבדואיות לא מעניינות את המדינה. לצערי הרב, אני מקבלת פניות בנושא בעיקר כשאנשים מזדעזעים, אבל זה קורה רק במקרי קיצון כאלה כמו בסיפור שגבר קונה ילדה בת 13. יש כאן כמה רבדים של בעיות עם החוק, סחר בנשים, בקטינה, זה מעבר לרק פוליגמיה. אני מקווה שהמדינה תעמיד אותו לדין ותמצה את הענישה איתו ועם כל גבר שחושב שהוא יכול להרשות לעצמו. אבל צריך לזכור שהמסגרת המשפטית של המדינה מאפשרת פוליגמיה".
אבסורד שהסתירה הזאת מתקיימת, לא?
"נכון, וזה חל גם אצל יהודים. למשל אישה נשואה שרוצה להתגרש אבל מסורבת גט, כלומר היא לא נמצאת בזוגיות, אבל בכל זאת לא יכולה להתחתן ולא יכולה להביא ילדים מחשש לממזרות. ואז נשאלת השאלה, איך זה יכול להתקיים במדינת ישראל? כי הדין הדתי חל בענייני נישואים וגירושים. זה משהו שראוי לשים עליו את הזרקור".
לפי "פרשת הנשים" (סורת א-נסאא) בקוראן, גבר רשאי להינשא לכל היותר לארבע נשים. עם זאת, מסבירה אבורביעה, כאן נכנסת הפרשנות. "יש את המחמירים, שאומרים שצריך להתייחס לזה כאל היוצא מהכלל, ויש את אלה שאומרים שאפשר להתחתן עם ארבע נשים - אבל לקבל את ההסכמה של האישה הראשונה ולקיים ביניהן שוויון - מיני, כלכלי - לא באופן שמתקיים כיום".
לדבריה, הטיעון שאיסור על פוליגמיה יהווה פגיעה בחופש הדת אינו קביל. "זה לא ציווי, זו רשות. זה לא כמו להתפלל או לצום או לתת צדקה, זאת פרקטיקה פטריארכלית שגברים עושים כי המדינה מאפשרת להם והחברה מאפשרת להם. אני חושבת שהפתרון לזה הוא לא רק משפטי, צריך גם חינוך, לחזק נשים להגיש תלונות - וכשנשים כבר מגישות תלונות, שהמדינה תעשה את העבודה שלה ותמצה את הדין עם הגברים האלה".
אבורביעה חוזרת ומדגישה כמה המקרה של בת ה-13 מחברון הוא חריג בגלל גילה של הנערה, אך החיבור בין תושבי הנגב לתושבי הגדה הוא משהו שקיים. "יש קשרים, קשרי חברות או משפחה, שקורים מתחת לרדאר. אנשים מהנגב הולכים לדאהרייה לעשות קניות שם, זה חלק מהתרבות. וגם יש קשרי נישואים, יש משפחות שב-48' היו פה, בשטח ישראל היום, ואחר כך עברו לגדה, אבל הקשרים המשפחתיים שלהם עדיין ממשיכים להתקיים".
הקשרים עליהם מדברת ד"ר אבורביעה הם קשרים קיימים, אולם קשרים כאמור ממשיכים להיווצר כל העת בשל שיקולים שונים - ובראשם, כמו במקרה של בת ה-13, השיקול הכלכלי. "הרבה פעמים, כשמשלמים מוהר עבור אישה מהגדה - הוא זול יותר. זה גם שיקול". עם זאת, חרף הנטייה המיידית לחשוב כך, לא רק נשים במצוקה כלכלית נמצאות בסיכון להיות חלק ממערכת יחסים פוליגמית. "זה נמצא בכל מקום", אומרת אבורביעה. "ברור שאולי משפחות שהן יותר פטריארכליות, שיש עליהן יותר לחץ, זה יקרה בהן, אבל גם אישה שלומדת ורוצה להמשיך לתואר שני - אבל רוצה גם משפחה וכו' - אז היא תמצא גבר פוליגמי, כדי שתהיה לו עוד אישה להתעסק איתה, כדי שיהיה לה את השקט שלה".
בנוסף לשיקול הכלכלי, גם השיקול של קבלת אזרחות ישראלית מוביל במקרים רבים לנישואים פוליגמיים. "הרבה פעמים, למרות שיש את החוק שמונע התאזרחות של פלסטיניות שנישאו לבן זוג ישראלי, עדיין מוצאים דרך לעקוף את זה. אגב, לא חייבים לבוא פיזית לפה - אני שומעת על מקרים של גבר שחי פה, יש לו אישה פה, ויש לו אישה שנייה מעבר לגבול, לבקר ולחזור. אז יש כל מיני דרכים לעקוף את הדבר הזה".
רבים חוששים מהסיפור של נישואים חוצי גבולות בגלל הפן הביטחוני
"ברור שהמדינה תתעניין בזה, המקום היחיד שבו המדינה אוכפת או מתערבת זה כשיש נשים פלסטיניות. אבל אני רוצה לאתגר אותך ולהגיד שזה לא רק עניין של סיכון ביטחוני - את זה אפשר לבדוק, אם עולים על זה. מיגור התופעה צריך להיות אינטרס ביטחוני של המדינה במובן של איזו אוכלוסייה אני רוצה פה? אוכלוסייה שהיא מונוגמית, משכילה, עובדת. אם אני מעודדת תופעות כאלה, לא משנה אם זאת תופעה של פוליגמיה חוצת גבולות או בתוך ישראל, בסופו של דבר אני מחלישה את החברה, אני פוגעת בנשים, אני פוגעת בילדים. אם אני מחזקת השכלה ותעסוקה, ונותנת לצעירים אופק, אז בסוף לא ישתלם להם פוליגמיה - לא כלכלית, וגם אולי יהיה שיימינג בחברה".
מה באמת אומרים המחקרים על הדור השני של הפוליגמיה - על הילדים?
"אני לא חקרתי את הדור השני, אבל המחקר מראה שיש השפעה פסיכולוגית שלילית, גם על נשים וגם על ילדים במשפחות פוליגמיות, גם מבחינת היקפי חרדה ודיכאון. מחקר נוסף, מדבר על כך שדיכאון אחרי לידה של נשים פוליגמיות הוא דיכאון אחר, חמור מהרגיל. אני אישית מסווגת את זה כאלימות נגד נשים - גם נשים שאומרות לי 'אני רוצה ובוחרת', אני עדיין מסתכלת על זה כמסגרת של דיכוי - כי יש להן תחושה שהאופציות מצומצמות, וזו האופציה היחידה שקיימת".
אבורביעה מספרת כי מאז 2018, אז יצא דו"ח הצוות לבחינת דרכי ההתמודדות עם הפוליגמיה בנגב, בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור - חל שיפור קל בנושא. "מאז הדו"ח יש שינוי בקרב גורמי האכיפה. אבל בעקבות הגברת האכיפה, פחות גברים באים לאשרר את הנישואים שלהם בבתי הדין המוסלמים, ופשוט חיים ככה מתחת לרדאר. אני כן יכולה לומר שיש מודעות גבוהה לתופעה ולאכיפה, אני רואה שיח בנושא שלא התקיים בעבר. אני רואה תקווה מאוד גדולה בנשים הצעירות ובגברים הצעירים, שאומרים - נמאס לנו מהדבר הזה. שינויים קורים".