לפני פחות משנה, לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי, שני ילידי באר שבע עמדו על הקווים כמאמנים ראשיים בליגת העל. אליניב ברדה בהפועל באר שבע וניסו אביטן בקדנציה שנייה בהפועל חדרה. העונה אין באר-שבעים על הקווים בליגת העל, כשברדה וגם אביטן יצאו מאזור הנוחות שלהם, והחליטו לפתוח פרק נוסף בקריירה עם אתגר חדש ומעניין. ברדה חזר להפועל תל אביב, בשורותיה שיחק בשנים 2007-2005, במטרה להחזיר אותה לליגת העל. אביטן חזר לכדורגל הנשים אחרי שבתחילת הקריירה אימן את כדורגלניות הפועל באר שבע, הפעם כמאמן הנבחרת הלאומית. למרות המעמד של כדורגל הנשים בארץ, אביטן לא מרגיש שזו ירידה לצורך עלייה. "בגישה שלי, כדורגל זה כדורגל", הוא אומר. "אנשים שואלים אותי אם סיימתי לאמן כדורגל גברים, ואני אומר שלא. אני אומר שכרגע אני מתמקד בכדורגל הנשים ולא יודע כמה זמן אשאר בתפקיד, אבל באתי עם הרבה מאוד אנרגיות ורצון להישאר פה כמה שנים. מה יקרה אחר כך או מה יקרה מחר, אני לא יודע להגיד. אני חושב שזה כבוד גדול לאמן את נבחרת הנשים של ישראל".
יכול להיות שהדרך שבה סיימת בחדרה הובילה אותך לרצות לשנות אווירה?
"הביקורת על הפועל חדרה נשארה אותה ביקורת. אני באתי להפועל חדרה כמה מחזורים לסוף ולקחתי סיכון גדול, אבל הצלחתי להשאיר את הקבוצה בליגה. אני חושב שאם שופטים את התנאים והתקציב שהיו לי, עשיתי עבודה טובה, בטח אם מסתכלים על התקציב הגדול השנה לעומת התוצאות העונה, כי אז מבינים שמה שהצלחתי לעשות היה כפול ממה שעושים עכשיו. לפעמים מעריכים אותך רק כשאתה לא שם וכנראה שזה מה שקורה עכשיו. זה כאב לי מאוד כי אתה נפגע בעיקר ממי שאתה אוהב ואת חדרה אהבתי מאוד. אהבתי את המועדון ואת העיר ולא הרגשתי שזה הוגן מה שהם עשו לי. אם אני מסתכל עובדתית ובראייה קרה, עשיתי בעיקר טוב להפועל חדרה. היו שנתיים מדהימות עם הצלחות מסחררות, וכשחזרתי הצלחתי להשאיר את הקבוצה בליגה ועשינו דברים לא רעים עם התקציב הזעום שהיה לנו".
זה קשור אולי למעמד המאמן בארץ?
"שואלים אותי הרבה על מעמד המאמן, ואני עונה שזה נכון שזה לא קל להיות מאמן בישראל. התפקיד תובעני, כפוי טובה ולחוץ מאוד, אבל אפשר להגיד את זה על הרבה מאוד תפקידים. לצערי, מי באמת מקבל כבוד במדינה שלנו? המורה? השוטר? שופט בית משפט? פוליטיקאים? אנחנו כחברה לא ממש סבלניים, ואני רואה לדוגמא היום, כשאנחנו במלחמה לצערי, רואים אנשים שהיו אפסנאים בצבא שיכולים לתת עצות לרמטכ"ל ולהסביר לו עד כמה הוא לא יודע את העבודה. לפעמים אנחנו יורים מהר מדי ולא חושבים מה שאומרים, ובכדורגל זה מועצם פי מאה".
ואיך אתה מרגיש עם המינוי החדש? ציינת שזה הרגיש לך נכון, תסביר מה זה אומר.
"האמת שאני מרוצה. סיימנו את המחנה הראשון וזו הייתה ההתנסות הראשונה שלי עם הבנות. הכרתי אותן קצת יותר לעומק והספקנו לא מעט בארבעה ימים וכבר מחכים למפגש הבא. אנחנו מתכוננים לליגת האומות שמתחילה בפברואר. זה הרגיש לי נכון לעשות את המעבר הזה ולאמן בהתאחדות לכדורגל, לאמן נבחרת ששם הדברים לא נעשים באינטנסיביות של קבוצה ברמה יומיומית. גם פה יש לא מעט עבודה, אבל היא שונה. זה פחות במפגש ובאימונים, ויותר בעבודה מאחורי הקלעים. הרגשתי שבהתאחדות רוצים לשנות את הדברים בכדורגל הנשים ולקדם את הענף ובחרו אנשי מקצוע איכותיים, כשלא מקובל בדרך כלל שמאמנים שאימנו בליגת העל, מגיעים לכדורגל הנשים, ולכן הרגשתי שזה נכון לי".
"אצלנו זה תחביב לאומי לפטר מאמנים"
"כשפוטרתי מחדרה ידעתי שבאותה עונה אני לא חוזר לאמן", ממשיך אביטן, "ידעתי שאני מחכה קצת. מאוד רציתי לחזור לאמן. קיבלתי הצעות מליגה לאומית, אבל החלטתי עקרונית שאני מאמן רק בליגה העל. ידעתי שאם אחכה קצת כנראה שאקבל קבוצה בליגת העל".
לדבריו, "אנחנו רואים מה קורה בשוק המאמנים. אין יותר מידי מאמנים בחוץ מצד אחד, מצד שני אצלנו זה תחביב לאומי לפטר מאמנים. הופתעתי כשאלישע לוי התקשר, והיו לנו כמה פגישות ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי מרוצה מהסיטואציה והתפקיד, ונעניתי לאתגר", הוא מסביר.
אחת הקבוצות שחיפשה בתחילת העונה מאמן הייתה הפועל באר שבע, אבל לא היית אפילו מועמד. איך אתה מרגיש עם זה?
"יש חלומות שכנראה לא נועדו להתגשם. הגשמתי לא מעט חלומות בחיים שלי. כילד חלמתי להיות שחקן ואחר כך חלמתי להיות מאמן בליגת העל, אבל את החלום של להיות מאמן הפועל באר שבע כנראה שכבר לא אגשים. אומרים Never say never, אבל אני אומר שאם פעם זה היה החלום שלי, היום זה פחות מעניין אותי, משום שאני חושב שהייתי פה מספיק זמן לקבל את ההזדמנות ומי שבחר שלא, זה בסדר. אין בי כעסים ואין בי קנאה והכל בסדר. אני לא הסתרתי ולא מסתיר אף פעם את האהבה הגדולה שלי להפועל באר שבע. מבחינתי אני תמיד אגיד שאני באר-שבעי ותמיד אוהב את הפועל באר שבע, אבל כנראה שמאמן הפועל באר שבע אני לא אהיה".
מה עושה מאמן שיושב בבית תקופה ומחכה להצעה טובה לחזור לאמן?
"לשמחתי יש לי עסקים אחרים שהם לא כדורגל, כך שכדורגל הוא לא הפרנסה היחידה והעיקרית שלי. אני יכול לספר שפתחתי עסק בזמן הזה שלא אימנתי ('מחסני עץ באר שבע', עסק לדקים ופרגולות) וזה עסק שדווקא מצליח יפה ועשינו פרויקט יפה מאוד לקיבוץ בארי המשתקם בקיבוץ חצרים". זכינו שם בעבודה והייתי מאוד מאוד עסוק ולעבודה כזו יש גם ערך מעבר לעסקי. פגשתי אנשים, הכרתי חברים שאני לוקח לחיים, ביקרתי בקיבוץ בארי. זה אנשים שחוו את הטרגדיה הגדולה של העם שלנו מקרוב ואתה רואה אותם משתקמים וקמים ולי זה עושה טוב על הלב ולהיות חבר שלהם".
אלו זיכרונות יש לך מהתקופה שלך בהפועל באר שבע נשים, ואיך זה יכול לתרום לך בנבחרת?
"יש לי זיכרונות טובים מהתקופה בה אמנתי את הפועל באר שבע נשים. חווינו הצלחות גדולות, ואני זוכר הרבה חוויות נעימות. זה עוזר לי קצת, אבל מבחינתי זה לא משנה אם אתה מאמן נשים או גברים, אתה מאמן כדורגל. אתה בא עם תובנות ודרישות מקצועיות והדבר היחיד שאני יכול להגיד הוא שהקצב בכדורגל נשים הוא טיפה יותר איטי, אבל הבנות הפתיעו אותי בגישה וברצינות וברצון ללמוד ולהתקדם. בארץ יש עוד הרבה מאוד מקום להתפתח בענף הזה".
יש פערים גדולים בין ענף הגברים לזה של הנשים בכדורגל בארץ...
"הפערים הם בקצב, באינטנסיביות ובמשאבים, אבל אם מסתכלים על הסגל, חצי מהבנות לא משחקות בישראל. יש חמש נציגות בבונדסליגה, יש נציגה בליגה האוסטרית, יש נציגה בליגה השנייה בגרמניה ושש או שבע בנות שמשחקות בקולג'ים בארצות הברית, והרבה בנות שמשחקות בליגה הישראלית. יש לאן לשאוף. אני חושב שכרגע המטרה היא לעלות מדרג C לדרג B ואולי לעשות איזושהי סנסציה מטורפת ולהגיע לטורניר גדול. יהיה לא פשוט, אבל מותר לחלום".
בעונה הבאה המועדונים בארץ יצטרכו להעמיד קבוצת נשים, משהו שאין כרגע להפועל באר שבע (קבוצת הנשים שמשחקת כיום בליגת העל, אינה קשורה למועדון של אלונה ברקת)
"כן, חלק מהתהליך הוא שקבוצת בוגרים תהיה חייבת שתהיה לה קבוצת נשים. המהלך הזה הוא מהלך מבורך, זה מגיע מהנחיות אופ"א, שם רואים בכדורגל נשים מקור להתפתחות, גם בקרב האוהדים וגם בענף עצמו".