יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה צוין אתמול (רביעי) ברחבי הארץ. יעקב פרידמן, תושב מיתר, ציין אתמול את יום השנה לפציעה שלו באורח אנוש בעזה, ובטקסט מרגש שפרסם בפייסבוק קרא לראות את הפצועים במחלקות השיקום השונות - "חברים כל כך אמיצים שיוצאים כל יום להסתער על החיים - ולא להפקירם. "תחפשו אותנו, תעזרו לנו, אנחנו טובעים ואין מציל בחוף הזה".
"'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. התפילה שאני מודה בכל בוקר כבר מעל 20 שנה, כבר שנה היא לא אותה התודה, יש לה משמעות אחרת", כתב פרידמן. "אתה החלטת להחזיר לי את הנשמה. אני הרגשתי את זה. אני לא יודע למה ואני לא יודע איך, אבל לאט לאט אני אגלה למה, אני נופל וקם כל יום כבר שנה כדי למצוא את התשובה".
"היום לפני שנה. בשעה 03:00 בלילה יצאנו להתקפה. בשעה 12 קיבלנו פקודה לפתוח עוד 200 מטר קדימה ולאחר מכן נעצור לנח ולאכול. מתקדמים קדימה, בתוך הררי הזבל של שג'עייה כבר מעל חודשיים. אני מסתכל על דוידסון ואומר לו 'שמע אחי איזה מגעיל, אני לא נוגע בכף של ה-D9 יותר בחיים'. לפני שאני מסיים את המשפט נכנס RPG7 מאולתר עם ראש כפול, חודר אל תוך הקבינה ממש בגובה העיניים שלי. אני נפצע באורך קשה (יש אומרים אפילו אנוש), רסיס שחדר את הגולגולת, רסיס שחתך את צינורית הדמעות ועוד רסיסים רבים בפנים, בצוואר וביד ימין. אני מאבד את ההכרה, כשאני מתעורר, אני רק שומע צפצוף חזק, לא שומע, לא רואה ולא נושם. שם אתה החזרת אליי את הנשמה".
"דוידסון היה בטוח שנשאר רק לחלץ את הגופה שלי"
"נאבקתי בכאב רב לפקוח קצת את העיניים כדי להבין מה קרה, אני רואה שברים בזכוכית, מסתכל ימינה ורואה את דוידסון, הגיבור על שלי, מחלץ אותנו לאחור. אני מנסה לעלות בקשר ומבין שאין לי אויר בריאות כדי לדבר. נאבק בעצמי כדי לחזור לנשום שאיפה קטנה ואיטית ואז נשיפה סובלת ולבסוף מצליח. עולה בקשר בפעם הראשונה והשניה ולא מקבל מענה, אני מבין שהקשר הלך. אני מניח את הראש לאחור ומנסה להרגע, לחשוב איך אני מוציא אותנו מפה. אנחנו מגיעים לאחור ודוידסון מביט בי בפעם הראשונה. את מה שהוא ראה שם אני לא ראיתי, אני יכול רק לדמיין, צלקת שלא תצא מהנשמה של שנינו לעולם. ברגע הראשון הוא היה בטוח שנשאר רק לחלץ את הגופה שלי, שאני כבר לא בין החיים. ישר הוא יוצא החוצה כדי לקרוא לעזרה. דואג ופוחד".
"אני שומע אותו בקושי, רואה שהוא בחוץ, אני מפחד שיש עוד אויב בחוץ ואנחנו בסכנה ומושך לו בחולצה. הוא נכנס פנימה ומתחיל לנסות לנקות ממני את כמויות הדם שיצאו לי מהראש והפנים. תוך 2 דקות אני רואה מישהו מנסה לעלות על הכלי. היה זה ימין, חבר קרוב מהטירונות וקורס מ"כים. אני פותח עבורו את הדלת ויוצא לאט לאט אל מחוץ לכלי".
"הפינוי החל ותוך פחות משעה כבר נחתתי בבית החולים בלינסון שבפתח תקווה. מיון, CT דחוף, 3 ניתוחים רצופים ואני מתעורר בטיפול נמרץ. כל המשפחה מגיעה להיות חלק מהשמחה, 'תראו, לדודו ופניני נולד בן חדש'. הוא קצת מגודל, חבול, שרוט ומלוכלך, אבל היעקב שהתעורר באותה המיטה הוא לא היעקב שיצא למלחמה. באותו היום התחלתי מלחמה חדשה. המלחמה לחיות. או איך שעידן עמדי כתב במילים מדויקות וכל כך כואבות: 'כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות'. אבל אני יודע שאני לא לבד במלחמה, וכמו שלמדתי בבה"ד 1, יוצאים להסתערות ביחד, כי כל אחד מחויב לחבר שלו. אני יודע שהיום מחלקת השיקום מלאה בחברים כל כך אמיצים שיוצאים כל יום להסתער על החיים. רק דבר אחרון, אני מתחנן, תחפשו אותנו, תעזרו לנו, אנחנו טובעים ואין מציל בחוף הזה. בשביל אלו שלא שבו".