פלג עורב, סטודנט מבאר שבע, מאוד רצה ללכת למסיבת הנובה ב-7 באוקטובר של השנה שעברה, אבל דבר מאוד פשוט הקשה עליו - העלויות. "רציתי מאוד ללכת, היו כמה אמנים שרציתי לשמוע", הוא מספר, "פשוט הכרטיס היה מאוד יקר, אז איכשהו הגעתי לעבוד בבר של האירוע". עורב, נכדה של לוחמת ארגון ההגנה שנפלה בשבי הירדני במלחמת העצמאות, לא האמין שרק כמה החלטות טובות - ולא מעט מזל - יפרידו בינו לבין מוות או נפילה בשבי בעצמו, כמו רבים מחבריו.
"הייתי מהראשונים באירוע, והייתי אמור לעלות ב-23:30 למשמרת. עד 6:30 הכל מתנהל, עבודה, קרחנה, מסיבה בועטת, אנשים ברוח טובה, איכותיים, גם קהל יחסית בוגר. אני בבר כבר 6 שעות, תכננתי לבקש ממנהל הבר אלכס לובנוב ז"ל שישחרר אותי מהמשמרת, ובדיוק כשאני שואל את עצמי האם הגיע הרגע, אלכס תופס אותי ובמבט המום, או משועשע קצת אפילו, מצביע על שובלי שיגור מהרצועה". לובנוב, בן 32 מאשקלון, נחטף לרצועת עזה מהמסיבה ונרצח בשבי, וגופתו הושבה ארצה בסוף אוגוסט.
"מצד אחד, עוד לא היה אצלנו צבע אדום בשלב הזה", ממשיך עורב לתאר את השתלשלות האירועים. "המוזיקה בועטת, אני רואה במרחק שובלי שיגור, ואנשים בכלל לא קולטים את זה. המסיבה מפוצצת, שיא האווירה, ואז נכבית המוזיקה ואומרים לנו 'צבע אדום, כולם להשתטח על הרצפה'. הייתי עם חברה מהתואר שהכנסתי לעבוד בבר, ובגלל שיצא לי להיות במסיבות בארץ, ותמיד יש פקקים של החיים, אז גררתי את החברה איתי מהר לרכב. למזלי, רכב חסם את כל השורה שבה חניתי, אז יצאנו מהרכב ונשכבנו על הרצפה. בדיעבד הסתבר לי שכשאנחנו עוד היינו במתחם המסיבה כבר ירו באנשים על הכביש, כמה מאות מטרים מאיתנו, פשוט לא קלטנו את זה. אם הוא לא היה חוסם אותי, כנראה שהיינו נפגעים".
"כולם היו בשוק, התקפי חרדה, הבנות בוכות, הגברים בהלם. במקום לשבת כמו ברווזים ליד הרכב, הלכנו למתחם הקמפינג והצטרפנו לחברים. בסביבות 7:15 אחת הבנות פתחה את הטלפון ואמרה שיש דיווח על חדירת מחבלים. בשלב הזה אני עדיין מאוד רגוע, לרוב זה כזה 4-5 מחבלים. מבחינתי זה היה האירוע".
החברים התחילו להתקדם רגלית לעבר הכביש כדי לפגוש את נהג ההסעה שלהם, אך פלג מספר שהחליט להישאר בשטח עד שישתחרר הפקק. "החברה שעבדה איתי אמרה לי שהיא נשארת איתי, 'אבל בוא נלך מכאן'. עלינו לרכב ומנסים לצאת מהאזור, אבל עוד לא יצאתי מהחנייה ואני כבר תקוע בפקק, בקושי זזים. אני חשבתי שעדיף שנעצור, נמצא מיגונית, והיא לחצה עליי לעוף מהאזור. באיזשהו שלב ראיתי את כביש העפר שמביא לכניסת הספקים וממנו מגיעים לציר 232, ואני רואה שהוא ריק לחלוטין, אז עקפתי את כל הפקק. אני אמור לפנות ימינה לצומת רעים, אבל יש שם פקק שלא ראיתי כדוגמתו בחיים. היה לי ברור שאם אני פונה ימינה אני לא אגיע הביתה בחיים. שמאלה, אני רואה שהמשטרה חוסמת ומורידה רכבים לשטח, אז אמרתי שאני אדבר איתם, אעשה עיקוף דרך שדרות ואגיע לבאר שבע. קצת ארוך יותר, אבל נגיע הביתה היום".
"אני פותח את החלון והשוטרים אומרים לי 'יש מחבלים ליד בארי, רד לשטח זריז'. לא התווכחתי - מבחינתי האירוע הזה עדיין מצומצם, אבל מצד שני כולם בלחץ. אנחנו מתחילים לנסוע בשטח, וחבר שלי אורי טשרניחובסקי, שגם נרצח, שאל אותי איפה אני. הוא לא סיפר לי, אבל בדיעבד הוא היה עם מנהלת הבר לירון ברדה, שגם נרצחה, ושמע שמועה שאחד הברמנים נורה. לירון כתבה לנו בקבוצה 'לא לעזוב את המתחם', והייתי בטוח שזה כי היא חשבה שהמסיבה עוד תמשיך - בפועל הסתבר שירו על חברים שלה שעזבו את המסיבה, והיא כנראה רצתה שנישאר עד שהחולייה תסוכל".
"ירדנו לשטח, פתחנו ווייז, וחיפשנו את הכביש האמיתי הראשון, כביש 234 - שמגיע מצומת אורים עד צומת רעים. הגענו לכביש, בערך קילומטר מצומת רעים, ולפנינו היה רכב של בליינים. היה עוד רכב שחנה בצד, והנהג שנסע לפניי פתאום דפק פרסה, פותח חלון ואומר לי 'הרכב הזה מחורר ויש שם גופות'. אנחנו מסתובבים, ואני מתחיל להבין שיש מחבלים מכמה כיוונים שונים, ושהם חופשיים ופעילים עדיין. פתחנו את החלון ואני שומע יריות, ואנחנו מתחילים לנסוע חזרה לכיוון המסיבה, כי אני יודע ששם יש שוטרים. בשלב מסוים אנחנו מבינים שאנחנו חוזרים לכיוון הרעש, ואנחנו מחליטים לעצור את הרכב ולרדת לנחל להתחבא, בערך 800 מטר מכביש 232. אנחנו שומעים ירי שהולך ומתחזק, ומצאנו איזה כוך נוח להתחבא בתוכו. שם היינו בסביבות החצי שעה, עד ששמענו צעקה של בליין. הוא היה קצת בסטרס, כולו מיוזע, אמר לי שיש מחבלים בשטח של המסיבה שיורים באנשים, ושהם עפים דרך הנחל לכיוון מזרח. החלטתי לנטוש את הרכב והצטרפתי אליהם".
"אחרי כמה דקות הליכה אני רואה שוטר עם נשק שלוף ביד, אז אני מרגיש מוגן. היה זרם של מאות אנשים בתוך הנחל, עקפנו את המאגר, ואנחנו שומעים צרורות של ירי לכיווננו. כולם רצים לכל כיוון, שם איבדתי את החברה ומאבטח שהצטרף אלינו מוקדם יותר, ובסוף הגענו לאיזה משק. ממשיכים ללכת לכיוון מזרח, והמחשבה זה רק להגיע למקום מוגן ובטוח כמה שיותר מהר. בסביבות 11:30 הגענו לכניסה האחורית של מושב פטיש, ראיתי כמה פצועי ירי, בן אדם שכל הכתף שלו פתוחה - שם נפל לי האסימון של 'מה קרה פה היום'. הביתה הגעתי בסביבות 17:30".
"טראומה בין דורית"
פלג, כאמור, הוא נכדה של נעמי עורב (לבית טולמן), שישבה בשבי הירדני ונפטרה לפני כשלוש שנים בגיל 93. היא הצטרפה לארגון ההגנה בגיל 12, בשנת 1945. בשנים הראשונות תפקידה היה להדביק כרוזים נגד הבריטים, ובהמשך הוכשרה להיות חובשת. במלחמת העצמאות, בזמן המצור על ירושלים, מצאה עצמה בגוש עציון, וכשהוא נכבש היא נפלה בשבי. היא נלקחה למחנה השבויים אום אל-ג'מאל, ושוחררה ממנו כעבור חודש. קשה להתעלם מהמחשבה על כך שגם נכדה היה קרוב להילקח בשבי.
"סבתא שלי לא דיברה איתי הרבה על השבי עצמו, כמו שהיא דיברה על מה היה לפני ומה היה אחרי", הוא מספר. "השבי לא העסיק אותי בתור ילד, לא האמנתי שזה יקרה לי, לא האמנתי שאני יכול להיות בסיטואציה בכלל שזה יקרה לי. כשאתה שומע סיפור כמו של גלעד שליט, זה נשמע לך כזה אחד למיליון, אז אותי זה לא העסיק. זה כן היה אישיו במשפחה, כי בסוף סבתא שלי ישבה בשבי - כן היינו מגיעים לכנסים של עמותת 'ערים בלילה', ללא ספק זה היה שם תמיד ברקע, אבל זה לא היה האישיו המרכזי כל הזמן. אולי כחוויה משנית שהועברה על ידי סבתא שלי לאמא שלי, טראומה בין דורית, אבל לא כמוטיב חוזר".
ובזמן אמת, כשאתה מבין שיש מחבלים סביבך, הסיפור של סבתא עובר לך בראש?
"בכלל לא, אתה עסוק בלעוף משם. אין לך מחשבה על מה קורה בעולם, נראה לי שאלה דברים שקורים לך רק אם אתה נמצא בלחימה או כשברור לך שאין לך אופציות. בדיעבד? סבתא שלי נלחמה במלחמת העצמאות, נפלה בשבי הירדני אחרי שהיא נלחמה בגוש עציון, מתוך רצון להקים מדינה לעם ישראל, ליהודים. יש פה איזה לינק, זה נראה לי ברור - זו אותה מלחמה, אותה גברת בשינוי אדרת. אני רואה את זה שמלחמת העצמאות לא הסתיימה, אתה נלחם על הזכות שלך לחיות כאדם יהודי במדינה יהודית, מוגן, כל פעם מחדש".
"חברים ומכרים נפלו בשבי, אז זה כן משהו שהוא ללא ספק בדיעבד הופך להיות מוחשי, ויש הבנה שאם הייתי נשאר - יכול להיות שהייתי נחטף. אבל הכל בדיעבד, ובאיזשהו שלב מנסים להפסיק לחשוב על זה, כי 'מה היה אם' אני יכול לחשוב כל החיים, וזה כבר הפן של הטיפול".
ואיך אמא שלך, הבת של נעמי, הגיבה כשחזרת?
"אמא שלי בכלל לא ידעה שהמסיבה היא בעוטף, היא הייתה בטוח שזה באזור מצפה רמון. רק באזור הצהריים חברה שלה דיברה איתה ואמרה לה. היא הגיבה בהוקרת תודה ובהרבה שמחה שהכל בסדר ולא קרה כלום. ללא ספק היו לי כמה צירופי מקרים שם, וגם החלטות שקיבלתי, שבזכותם ניצלתי".