בשלושת העשורים האחרונים כשמדברים על כדורסל בדרום, אי אפשר שלא להזכיר בנשימה אחת גם את ישראל ברוך. המאמן גבהה הקומה שהגיע אלינו מאשקלון והטביע את חותמו בכדורסל הדרומי, זכה להוקרה בדמות פרס 'מפעל חיים' במסגרת יום המאמן שהתקיים בכנסת ביוזמת הוועדה הציבורית בראשותו של רן קוניק, ראש העיר גבעתיים ויו"ר הוועדה לתרבות ולספורט במרכז השלטון המקומי, לצד חבר הכנסת סימון דוידסון.
"קיבלתי טלפון מדוקטור אורי שפר, מנכ"ל האיגוד לקידום מעמדם וזכויותיהם של מאמנים בספורט ובפעילות גופנית", משחזר ברוך, "והוא אומר לי 'זכית בפרס מפעל חיים, ואתה ראוי לזה'. בהתחלה אמרתי 'נחמד', אבל לאט לאט אני נכנס ושומע שזה רציני. 'ואתה יכול להביא את המשפחה. פועלך יוקרן במסך מאחוריך'. ואני שומע מי עוד יזכה בפרסים - מר טניס ד"ר איאן פרומן שנפטר בספטמבר השנה. בתור ילד באשקלון, אני זוכר שהוא הגיע לדבר איתנו כשהקימו את מרכז הטניס בעיר. רופא השיניים הדרום אפריקאי דיבר במבטא כבד. התרשמתי מדמותו. לימים הוא זכה בפרס ישראל (1989) והדליק משואה ביום העצמאותה-56 של ישראל.
"בתור ילד ספורטאי", ממשיך ברוך, "עסקתי בהרבה תחומים - כדורגל, כדוריד, סיף. הייתי ילד של מתנ"ס, והנה היום אני עומד ליד אשתו של ד"ר פרומן ומקבל את הפרס. 'אני מאוד מתרגש', אני לוחש לאשתי בטקס, 'דוקטור יאן פרומן וישראל ברוך בנשימה אחת? לא ייאמן'. פרס הוענק גם לשוקי קואז, מבכירי מאמני הג'ודו בישראל. מאמן נבחרת ישראל לשעבר ואלוף ישראל בג'ודו 13 פעמים. יש יותר מכובד מזה?".
אגב, בפעם הקודמת שחולקו פרסים למאמנים על מפעל חיים (2022), עלו על הבמה המכובדת מאמן האתלטיקה הבאר-שבעי ברוך שפירא ומאמן הג'ודו מאופקים מוריס סמדג'ה.
איך התחלת בכדורסל?
"המורה לחינוך גופני שלי עדי טפרברג, ששיחק בבית"ר ירושלים והגיע לאשקלון כמורה צעיר, ראה ילד גבוה שמשחק כדורגל, כדוריד, ופחות כדורסל, כי זה היה פחות מקובל בשכונה שלנו. הוא הציע לי לבוא ולהצטרף והצטרפתי. לא הייתי מוכשר, אבל הוא האמין בי. הוא היה דמות בשבילי. לקראת הצבא הפסקתי, ואחרי השירות החלטתי ללמוד חינוך גופני ולהתמקד בכדורסל. למדתי בבאר שבע, עשיתי קורס מאמנים והתחלתי לאמן במועצה אזורית אשכול. לאורך הקריירה עשיתי לא מעט הישגים, ודווקא בתחילת הדרך היו ההישגים היותר גדולים, וזה המקום שעיצב אותי כמאמן - שלא מתפשר, שהולך עם האמת שלו עד הסוף. עבדתי במועצה האזורית אשכול, ואימנתי ילדים מניר עוז ובארי. חלקם כבר אינם. הייתי בניר עוז 10 שנים. אימנתי את עודד מוזס, שאביו גדי ואימו מרגלית נחטפו לעזה (האם הוחזרה). הגענו אז לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל".
על מה העניקו לך את פרס 'מפעל חיים'?
"בקריירה שלי שאני גאה בה מאוד, לא הצמחתי את עומרי כספי, את יותם הלפרין או את דני אבדיה, למרות שכספי היה תלמיד שלי כשלימדתי בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, אבל גידלתי בני אדם. מי שהולך להיות מפקד חיל האוויר היה שחקן שלי, מי שהולך להיות מפקד חיל הים והיה מפקד השייטת, היה גם הוא חניך שלי כשאימנתי בגוש קטיף. עצם זה שנגעתי בילדים האלה ונתתי להם משהו משלי, זה מבחינתי ההישג הגדול ביותר שיכול להיות. לגדל דורות של ילדים, שם אני רואה את ההישג הגדול, בצד הישגים מקצועיים לא מעטים. אני אולי אחד המאמנים הכי מעוטרים בהישגים, למעלה מ-20 אליפויות ועליות, אבל זה החלק הפחות מעניין. הדרך. אני מהראשונים בארץ שהביא מארה"ב מצלמת וידיאו קטנה שקניתי בצ'יינה טאון והייתי מצלם את המשחקים של הנוער של אשכול".
ואז הגעת לבאר שבע...
"הגעתי לכאן בשנת 1997, לא מקומי, לא מפה. היה מאוד שבטי. אנדריי אוזן, אז סגן ראש העיר והממונה על הספורט, ביקש ממני להחליף את רלף קליין שעבד כאן. ד"ר קרלוס בלנק ראה אותי בטלוויזיה עם פיני גרשון ואלי קנטי, והזמין אותי לעבוד עם רלף קליין. ד"ר בלנק והרצל רז הקימו אז את בית"ר באר שבע. בסופו של דבר העניין לא יצא לפועל, ואז עברתי למרכז. הייתי שם חמש שנים, והבנתי שזה לא הד.נ.א שלי. לא הרגשתי בשר מבשרם, ואז חזרתי. דיברו איתי אז על קבוצת בוגרים, בית ספר לכדורסל, ושאני יכול להתפרנס טוב מזה. וכך נולד פרויקט הכדורסל של מקיף ג', ושמחתי להצטרף, כך אני יכול לחנך את הילדים למקצוענות, החל מהרגע שהם קמים עד לזמן שהם הולכים לישון. הגעתי עם ניסיון כחבר צוות בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, וגם כשחזרתי לבאר שבע המשכתי לנסוע לראשון, כי לא ויתרתי. הגימנסיה, שנסעתי אליה פעמיים בשבוע, הייתה עבורי מודל. הייתה תקופה ששליש מנבחרת ישראל היו ילדים שגדלו בגימנסיה, ביניהם אבי סוכר, ארז מרקוביץ' וחיים שמעונוביץ'. זה היה מודל בשבילי לבוא ולעשות את זה כאן".
והוא ממשיך: "לקחתי את זה על עצמי. אז ה'פרקט' של מקיף ג' היה פי.וי.סי ירוק והטריבונה מתקפלת. קבוצת הנוער של בית"ר הייתה מורכבת רובה מתלמידי בית הספר, ואמרתי להם 'זה שאתם גרים בבאר שבע, אתם לא אשמים. אם הייתם גרים בתל אביב, הייתם משחקים במכבי תל אביב, ואם הייתם גרים בירושלים, הייתם משחקים בהפועל ירושלים. אנחנו עוד נשחק נגד מכבי תל אביב ונגד הפועל ירושלים, ונסתכל להם בלבן של העיניים, וננצח אותם ולא באיזה טורניר לזכר. לפני חמש שנים, אחרי שהבוגרים של הפועל באר שבע ניצחו את מכבי תל אביב בליגת העל, התקשר רמי הדר אליי ואמר לי 'ישראל, גם לך יש חלק בזה. אתה זוכר שסיפרת לי על הילדים? הנה זה קרה'".
אז על זה הפרס?
"לא. הפרס הוא לא על זה, הוא על עבודה בכל מיני מקומות. אני הקמתי את הכדורסל בגוש קטיף, הייתי בשדרות, באשכול. גידלתי דורות של מאמנים. אני מסתכל שמאלה וימינה, ורואה שרוב אנשי הכדורסל או שהיו שחקנים שלי או שעבדו אצלי או שאימנתי אותם להיות מאמנים. הפועל באר שבע זה נדבך אחד גדול, שואו כזה, אבל היו עוד. הכשרתי את המאמנת הבדואית הראשונה. קיבלתי אותה פה לקורס בבאר שבע. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, שהחליטה שהיא רוצה לתת מענה לבנות בפזורה. הכשרתי אותה וליוויתי אותה. ביקשו ממני להרים ברהט את הכדורסל, והנה נתן וטרסקו שם. הרבה שנים כשאימנתי את הנבחרות, הייתי אומר 'חבר'ה תקשיבו טוב, אנחנו עם קטן וספורט לא היה הצד החזק שלנו. יש פה חבל ארץ ובו מגזר שאפשר להוציא ממנו כישרונות. זה היה בהתחלה. הייתי חמש שנים הסקאוט של איגוד הכדורסל. הבאנו את אלכס צ'רנוביץ', שחקן בנבחרות הצעירות של ישראל מנתיבות. אתה יודע מי מודה לי כל הזמן? האימא של רומן סורקין. כל הזמן ניסו להסתיר אותו, שלא יקחו אותו, ראיתי אותו בנבחרות. התעקשתי ודאגתי שהילד יבוא ויגיע לאימונים והוא כל הזמן מזכיר לי את זה".
וחזרה לקריירה שלך. חצית את הכביש לצד האדום...
"הייתי בבית"ר באר שבע. הזמינו אותי להרים את העסק, ובאיזו נקודת זמן הבנתי שזה לא הולך לכיוון שאני רציתי. לטעמי, הם רצו להיות חנות מכולת ואני רציתי שנהיה סופר. ואז דרור סוויסה שהיה בארצות הברית, אמר לי 'בוא נרים את העסק ביחד'. אמרתי לו שזה לא יהיה פשוט, יש פה מאבקים, לא תמיד יהיו הצלחות. צריך להיות נחוש וללכת עם הדבר הזה עד הסוף, והוא החליט שהוא הולך איתי ועשינו את מה שעשינו. הגענו למקסימום שיכולנו במסגרת היכולת. דרור היה בארה"ב וקשה היה לבנות כאן מערכת שתלויה באדם אחד. הייתי מאוד ריכוזי, אבל לא יכולתי לעשות גם וגם. אמרתי לו שחייבים לבנות כאן גוף ניהולי. לא יכול להיות שאני המאמן והמנהל וגם נוסע ליפו להביא את חצוצרות העידוד כי אני מלמד בגימנסיה. בסוף העסק הזה קרס. אני האמנתי בפרויקט והיה חשוב לי לשמור על המסגרת בתנאים לא פשוטים, והחזקתי אותה עם ההורים של השחקנים. ספגנו לא מעט עלבונות, אבל המשכתי כי האמנתי שבסוף אמצא את אותו אחד שילך איתי וירים את העסק הזה".
ואז הגיע כפיר ארזי
"נכון. הוא הרים לי טלפון וסיפר שיש לו שני ילדים שאוהבים לשחק כדורסל. הוא סיפר שחשב לשלוח אותם לגליל העליון, אבל אשתו התנגדה. הוא גייס אותי למשימה. באיזשהו שלב הוא הציע להרים את הכדורסל בעיר. באותם ימים גם התחילו להקים את הקונכייה, ואז אסי רחמים פונה אליי ואומר שיש איזה איש עסקים מירושלים, שמוכן לתרום לפרויקט. כפיר כנראה הבין שיש התכנות לפרויקט אם איש עסקים מירושלים מעוניין להירתם, וכך נולדה הפועל באר שבע החדשה".
איך זה לעבוד עם כפיר?
"כפיר הוא אחד התלמידים הכי טובים שהיו לי אי פעם. תלמיד מצטיין. הוא רצה ללמוד, רצה לדעת ויש לו זיכרון פנומנלי. הוא לא כותב, הוא זוכר. אני מספר לו על שחקן מקריית גת שכדאי לרכוש אותו. בלילה הוא מתקשר אליי ושואל 'מתי אני אוסף אותך מחר?', ואני בכלל שכחתי. היה ילד מקהילת העבריים בדימונה. כפיר אומר 'בוא ניסע אליו עכשיו'. והשעה 11 בלילה. ישבנו עם אימא שלו ובסוף קנינו את הכרטיס שלו. כפיר אמר אז, שעם היכולות האישיות שלו הוא יכול להיות בעניין עד הליגה לאומית. 'אני אצטרך עוד אנשים איתי ונקווה שזה יצליח', הוא אמר לי. התבססנו על הילדים שלנו ואז הקמנו את העסק. כפיר הלך איתי לאורך כל הדרך, האמין אמונה מלאה, הוא הבין שהולך איתי עד הסוף. זה לא מובן מאליו. והשאר היסטוריה".
מתי יהיה שחקן באר שבעי בהרכב של הבוגרים בליגת העל?
"אני אופטימי. כשהגעתי לכאן כסטודנט בשנת 1983, שיא הכדורסל בבאר שבע היה טורניר של קבוצות בליגה א' - אליצור באר שבע, מכבי באר שבע, הפועל באר שבע ואס"א באר שבע. בהמשך בליגה הלאומית, שילבנו גם את אוהד כהן הצעיר, בוגר מגמת הכדורסל של מקיף ג'. אני זוכר אחרי אחד המשחקים במאבק העלייה לליגת העל מול הפועל חולון, בא אליי טיק רוג'רס, הזר של הקבוצה, ושאל: 'קואץ', למה אתה נותן לילד הזה לגיטימציה לקחת את הכדור האחרון, ולא אני או אילן (ברקוביץ')?'. אמרתי לו שלילד הזה יש את האומץ והוא לא מפחד לקחת את הכדור האחרון. בסדרה נגד חולון קלע אוהד 18 נקודות".
ברוך מוסיף: "היו לנו במשך השנים כמה שחקני נבחרת כמו בן דאודי, מיכאל שניידרמן, עוז סמוכה. הפועל באר שבע אז התרסקה ולא היה מי שידחוף אותם קדימה, והם התפזרו. אני מאמין שזה יגיע. בסוף, בסיס רחב של ילדים יביא תוצאות. יש היום במועדון צוות מקצועי יוצא מן הכלל בראשות עמית רשף. וצוות ניהולי בראשות כפיר ותומר ירון. יש לנו אקדמיה. אמנם נוער ונערים א' לא בליגת העל, אבל נקווה שיעלו השנה. יש את קבוצת הפיתוח. בסוף אנחנו נביא ילד לבוגרים".
מה אתה עושה היום?
"ממשיך עם פרויקט הכדורסל במקיף ג' (משנת 1997). יש לי עוד שנתיים וחצי עד ליציאה לפנסיה. שמתי למטרה להמשיך ולהקנות את החזון ותפיסת העולם שלי, שחלקם כבר מיושמים. יש לנו קבוצה בליגת העל. יש לנו קבוצת בת (הפועל מבועים) בליגה א', שמיועדת לסטודנטים ולשחקנים צעירים שפחות יכולים לבוא לידי ביטוי בקבוצת הפיתוח (מכבי דימונה). צריך לחזק את האקדמיה, ושהתיכון יחזור לליגת העל, ואז אסגור מעגל. בנוסף, אני מאמן את קבוצת הנוער השלישית של המועדון, שזו גם דרך לבנות אוהדים וקהל. החלום שלי היה להיות מרצה במכללת קיי כמו שרלף קליין היה מרצה במכון וינגייט. לא יצא, אבל 15 שנים אני ראש תחום כדורסל במכללת גבעת וושינגטון, שמכשירה השנה 6 מאמנים באר-שבעים".
אתה לא באמת יוצא לפנסיה...
"לאאא. לא יהיה לי זמן להיות זקן".