נשים מאזור נתיבות הגיעו בעשרת השבועות האחרונים לגלוש במרכז "הגל שלי" בחוף אשקלון. בקבוצה חברות בעיקר בנות זוג של אנשי מילואים, אך גם נשים שפונו מביתן או כאלה שקרובות לחטופים או הרוגים. המשותף לכולן - הצורך לפרוק ולעכל את חוויות המלחמה.
אחת מאותן נשים שהחליטו להשתתף בתוכנית הטיפולית, שיתוף פעולה בין עמותת "הגל שלי" למרכז החוסן שדות נגב, היא יסכה מימון, תושבת מושב זמרת. מימון, בת 29, היא אם לשלוש בנות, ומזה כחודשיים היא דואגת מרחוק לבעלה, בן 31, שנמצא במילואים זו הפעם השנייה במלחמה. מימון ובני משפחתה אף פונו עם פרוץ המלחמה מביתם, אליו חזרו רק לאחר כחצי שנה, בפסח.
"גלישה היה משהו מאוד מאוד רחוק ממני", היא מספרת, "ראיתי אנשים גולשים בים אבל לא היה לזה שום קשר אליי. זה היה נראה לי מגניב לגמרי, חלום, משהו שלא יקרה בשבילי. אני אמא לשלוש ילדות קטנות, בת חמש וחצי, שלוש וחצי ושנה וחצי, אז זה ממש משהו שלא רלוונטי בשלב הזה בחיים לכאורה, כל הגלישה והים". לדבריה, כאשר מרכז חוסן פרסם הצעה להשתתף בתוכנית, הממומנת על ידי אפלייד מאטיריאלס, הבינה כי מדובר בהזדמנות יקרה מפז: "פעם בשבוע נפגשים, שלוש שעות, סדנה טיפולית, ואמרתי 'וואו, זאת הזדמנות מטורפת לעצור באמצע החיים, ללכת לים סתם ככה באמצע השבוע'. לא ממש ידעתי מה הולך להיות שם, אז באתי ממקום של מחנק ושגרה קשה - אנחנו גם עכשיו כל הזמן חווים קולות מלחמה, אני גם חוויתי אובדן במלחמה הזאת, ככה שבאמת יש מקום בנפש שצריך את האוויר הזה וצריך לחוות משהו שהוא קצת יותר לעצמי".
כאשר היא מדברת על אובדן, מימון מדברת על נפילתו של אחיה, רס"ן יהודה נתן כהן ז"ל, מ"פ בסיירת גבעתי, שנהרג בקרב בצפון רצועת עזה לפני שנה. "אז גם מהבחינה הזאת זו הייתה ממש הזדמנות להתאוורר", היא אומרת.
איך מפנים לזה זמן?
"כל שבוע זה היה פרויקט - פעם גיסתי באה במיוחד, הרבה בייביסיטרים, כשבעלי היה בבית הוא התגייס, אבל זה באמת לא פשוט. שעות אחרי הצהריים, שאני בדרך כלל עם הבנות שלי. כל שבוע מחדש הרגשתי התגייסות כזאת נסית, שדברים קורים ומסתדרים. ויתרתי על הרבה דברים שהייתי עושה קודם אבל על זה לא רציתי לוותר, הרגשתי שזה נותן לי מקום של התאווררות, מקום לעבור משהו בשביל עצמי, ובאמת זה נתן לי הרבה כוח כל שבוע. למרות שזה דרש הרבה התארגנות לפני: להגיע ישר מהעבודה, לפעמים מנסיעות מכל מיני מקומות, לקחת הכל מראש, להתארגן, להגיע ישר לזמן השכבות ומקלחות, לפעמים אפילו בלי להתקלח לשטוף את החול מעצמי - ואף פעם לא התחרטתי".
מי היו הנשים איתך?
"היו מפונות, הייתה מישהי ששיתפה שהיא שכנה של תצפיתנית שנהרגה, כל אחת עברה משהו, חברות עם משפחות חטופים, מישהי שגילתה שחברת עבר שלה נהרגה. כל אחת והמסע שלה. אני זוכרת שהיה שבוע מציף מאוד, היו הרבה חיילים הרוגים ובשורות לא טובות מהחטופים, ואמרתי 'אני מחכה לגלישה כדי לא לחשוב על כלום', כי בגלישה אתה צריך להתרכז בגלים ובטכניקה, ובאמת זה נתן לי שעה של לא לחשוב על כלום ולהתנתק'".
את גורמת לכל החוויה להישמע קלה
"זה מאתגר מאוד. זו סדנה טיפולית אז שעה לפני מגיעים, מדברים, קצת מספרים מה אנחנו מרגישים השבוע, כל פעם מלמדים אותנו משהו על הים, על עצמך, על התמודדות, ואז בערך שעה גולשים, ואז מסכמים ביחד את מה שעברנו. אז אתה לומד איך עושים את זה טכנית - פיזית זה היה קשה, חזרתי כל שבוע תפוסה. להתמודד עם הים כשהים סוער יותר, שקט יותר, ללמוד להכיר אותו, את האתגרים שלו, לפעמים אתה מגיע אחרי יום שעברת דברים מורכבים, או עם פחות אנרגיות, ואני הרגשתי איך הים ממלא אותי באנרגיה כל פעם מחדש. לפעמים אתה גם חווה כישלונות - יום שלם שלא הצלחת לגלוש כמו שצריך ואתה צריך להתמודד גם עם זה, ולשמוח עם מה שכן עברת באותו יום".
עמותת "הגל שלי" קיימת כבר כ-11 שנים ופועלת לטיפול והעצמה של בני ובנות נוער באמצעות גלישת גלים. מאז 7 באוקטובר, העמותה הרחיבה את פעילותה ועיבתה את התוכנית גם לנפגעי טראומה ופוסט-טראומה. העמותה, שזכתה לפני כחודשיים בפרס אות הנשיא להתנדבות, מטפלת בין היתר גם בניצולי מסיבת הנובה, קהילות בדרום ובצפון, חיילים, מילואימניקים וחטופים צעירים ששבו.