המלחמה המתמשכת נגעה כמעט בכל אדם במדינת ישראל, וכך מצאו את עצמן נשים רבות - שאינן משרתות במילואים - זוכות לתואר המורכב "נשות המילואימניקים". אחת מהן היא יובל הרוש, סטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית ב-SCE המכללה האקדמית על שם סמי שמעון. כשבאחד הקורסים התבקשה לבחור נושא חברתי שנוגע בה וליצור סדרת כרזות סביבו, היה לה ברור מה הנושא הנבחר.
"כשביקשו מאיתנו לבחור נושא שקרוב ללב שלנו, ישר זה עלה לי וידעתי שעל זה אני רוצה לעשות את העבודה", מספרת הרוש. "רציתי דרך העבודה לנסות להעביר את התחושות שאני הרגשתי בכל מיני סיטואציות: אם זה הלחץ, או חוסר השינה, או זה שפתאום להתמודד כשהוא מגיע הביתה - שכל תשומת הלב פתאום עליו, ואני נהיית נורא קטנה, ואיך מתמודדים עם זה - אז זה ממש בא לידי ביטוי בכל כרזה, שמספרת סיפור אחר".
"אנחנו בזוגיות של שש שנים, אנחנו כמה שנים טובות גרים ביחד, אף פעם לא היה מצב שהיינו בנפרד", היא מתארת. "ואז ב-7 באוקטובר, ממש ב-10 בבוקר כבר הקפיצו את בן הזוג שלי אלון למילואים, משהו שאף פעם לא קרה - תמיד זה היה בדיבור שאם יהיו מילואים אז הוא בחיים לא ילך. וזה היה רגע נורא מלחיץ - הוא ניסה להרגיע, אבל זה היה מלחיץ. הבנתי שהתחילה מלחמה ושזה הולך להיות משהו רציני. הוא הלך לכמעט חודשיים, בערך חודש וחצי שהוא לא היה נוכח בבית, ופתאום הייתי צריכה להתמודד עם סיטואציות של דאגה בלתי פוסקת לבן אדם שאת הכי אוהבת בעולם, אשכרה לפחד על החיים שלו, ופתאום להתנהל לבד בבית, עם הפחד של המלחמה, זה היה ממש קשה".
וכך, במסגרת הקורס "חשיבה עיצובית והעברת מסר", נדרשת לעצב סדרת כרזות בנושא חברתי. איך ניגשים למשימה כזאת?
"קודם כל, אני מבינה מה התחושות שאני רוצה להעביר למי שרואה את הכרזות, שזה בעצם התחושות שאני חוויתי, וגם להעביר אותן בדרך שהיא קצת פחות שגרתית. האיורים שעשיתי זה בהשראת אמן בשם סול באס, שהיה עושה איורים שהם לא שגרתיים, הצורות שלו היו גיאומטריות אבל קצת עקומות - כמו המקרר או המיטה. הצבעוניות שרציתי, לעשות צבעוניות ממש מצומצמת, כמובן עם הירוק של הצבא, ורציתי צבע אחר שהוא בולט, שיסמל אותי, את הנשיות, אז בחרתי בכתום. וזה גם הפלטה בכל הכרזות".
איך היו התגובות?
"ממש אהבו, גם המרצה של הקורס והחברים, בן הזוג שלי, המשפחה. אני חושבת שזה בסוף יצא משהו אחר. וגם נראה לי שכל כרזה כן הצליחה להעביר את מה שרציתי".
לא היה לבן הזוג שלך מורכב לראות את הכרזות?
"לא, האמת שלא, כי דיברנו על הדברים. זה לא איזה משהו שנחת עליו משום מקום, אבל הוא כן אמר לי 'פתאום אני רואה דרך העיניים שלך את ההתמודדות', שהוא כל הזמן היה שם, וכמובן שהיה קשה, אבל יש עוד צד שפתאום הוא פוגש באמת".
כמה מילואים הוא עשה מאז?
"הוא עשה עוד סבב אחד, ועכשיו למזלי לא. לא שחררו אותו רשמית, זה יכול לקרות מהרגע להרגע. זה נוראי כל הדבר הזה עם המילואים, אף אחד לא מכין אותך מראש".
את מרגישה שמדברים מספיק על נשות המילואימניקים?
"אני חושבת שממש נהייתה לזה מודעות. אבל אני מסתכלת עלינו, שאנחנו זוג צעיר, בלי ילדים, בלי משפחה, בלי איזה עסק עצמאי, ואני רואה את אלה שכן - ואני עוד יותר נותנת להן את הקרדיט. אם אני חוויתי קושי, אז אני רק יכולה לנסות לדמיין מה המשפחות האלה עוברות, וזה קשה".
היית רוצה שישתמשו בכרזות שלך להעלאת המודעות לנושא?
"כן, זה תמיד משמח, אם אנשים יראו את הכרזות וזה יתפוס אותם, או שכן יהיו נשים או אנשים שיצליחו להתחבר, לדעתי זה כל המהות של עיצוב".