ב-31 באוגוסט, רגע לפני תחילת שנת הלימודים, הגיעו שרון כהן ובני משפחתה לביתם הזמני בקיבוץ חצרים. כמעט שנה קודם לכן, ב-7 באוקטובר 2023, נאלצו להימלט מביתם שבקיבוץ בארי, ואחרי מסע מייגע שכלל עצירה בתל אביב ושהות ממושכת בבית מלון בים המלח, הגיעו בני המשפחה לקרקע יציבה.
"היה חשוב שהילדים יתחילו בית ספר", מספרת שרון בשיחה עם וואלה שבע. "אני גרה במה שאנחנו קוראים לו 'חנייה כפולה', שזה בית של אדם מבוגר מבארי שחזר הביתה, ואני גרה לו בבית בחצרים, בית יותר קטן. כשהבית שלי יהיה מוכן בשלושה שבועות הקרובים, הוא יוכל לעבור לחצרים".
"אנשי חצרים מדהימים", היא מספרת, "כל משפחה קיבלה משפחה מארחת, הגיעה עם מאפים ועוגיות וברכות, ונוצר קשר. אנחנו ממש בקשר עם המשפחה המארחת שלנו, אנחנו שמחים על ההזדמנות הזאת, אנחנו נפגשים לארוחות ערב. צריך לזכור שאתה מגיע לחצרים אחרי שנה בלי בית, עם קושי נורא גדול שפוגש אותך בשכול ובהסתגלות, המשפחות יודעות לעשות את הקשר הזה ברגישות כל כך יפה ולתת את הספייס. נוצר באמת משהו מאוד מאוד יפה בין שני הקיבוצים, ממש בונים קהילה, עם המון אתגרים ורגישות ועטיפה והכלה ואהבה, שזה מה שנקרא ארץ ישראל היפה".
בחצרים, חיים חברי בארי בשכונה נפרדת. "בהמשך של הקיבוץ, אבל היא לא בקיבוץ", מספרת שרון. "היה לנו מאוד חשוב להישאר כקהילה, גם היה ברור שזה לא יהיה אחד בתוך השני, שזה יהיה ממש קהילות שכנות. יהיו שכנות ושותפות, אבל לכל אחד יהיה את המקום שלו. זה שתי קהילות מאוד גדולות שכל אחד צריך את הזמן ואת המקום שלו".
סיפורה של שרון ושל בני משפחתה - שי, בעלה, וארבעת ילדיהם בני 7, 11, 15 ו-17 - מזכיר עד כמה זקוקים חברי בארי לזמן ומקום משלהם. "גם אנחנו, עם ארבעה ילדים וכלב, נכנסנו לממ"ד אחרי שבעלי היה בחוץ ועברו מולו שניים על אופנוע. הוא ירה בשניהם, נכנס בריצה לממ"ד ואמר שהוא ירה בשני מחבלים ושהם שורפים לנו את הג'יפ. בעצם מאותו רגע בילינו כל המשפחה בממ"ד, כשמחבלים מנסים להיכנס אלינו הביתה. רבים על הדלת, אנחנו מחזיקים חזק, הם מנסים לפתוח, אנחנו שומעים אותם גונבים, בוזזים, שוברים את כל הבית במשך המון שעות. כמו כל חברי הקיבוץ, אני שומעת ועדה לכל מה שקורה בוואטסאפ, ומנסה להרגיע את הנערים ולהרגיע אחרים ולהגיד שהכוחות בדרך, ולנסות לפנות לכל מי שאתה מכיר בעולם ובארץ כדי שיבינו שבבארי אין חיילים ושיגיעו דחוף כי אנשים מתים. וכמו כל האחרים, בקבוצה של המשפחה, מעדכנים את כולם מה קורה, שומעים מכולם מה קורה, נפרדים מכולם חמש פעמים כי אתה מבין שאם הם פותחים את הדלת אתה מת ואתה לא יוצא, או שאתה חטוף, או שרוצחים אותך או אלוהים יודע מה".
בשעה 12:00 מתקבלת הודעה מחמותה של שרון, פסי כהן ז"ל, שבביתה התבצרו כ-40 מחבלים שהחזיקו ב-15 בני ערובה. "אמא של שי כותבת לנו שעכשיו הם אצלה בבית, ואנחנו מבינים שיש לחימה באזור שלהם. באותה שעה בדיוק הם מנסים לפתוח את הדלת של הממ"ד אצלנו. והיא כותבת בקבוצה שהם יורים והורגים את כולם, ומאז נותק לנו הקשר. ככל שעוברות השעות, אנחנו לא יודעים מה קורה שם, אנחנו רק מבינים שיש לחימה מאוד גדולה, ואנחנו מחולצים בסביבות 18:00. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה, אנחנו יודעים שאחיות של שי בסדר, ורק אחרי יומיים אנחנו מבינים שזה הבית של בני הערובה ושהם כולם נרצחו. אמא שלו נרצחה ביחד עם אחותה, עם הבעל שלה והבן שלהם".
"חיילים מוציאים אותנו מהבית בלי כלום, רק נעליים על הילדים וכל אחד זרק על עצמו חולצה. אנחנו מחולצים לשטח הכינוס, ושם אני רואה מלא חיילים. אני ניגשת לחיילים ומתחננת אליהם שיחזרו לבארי, ואף אחד לא עונה לי. אני הולכת ועוברת בין אחד לשני, צועקת עליהם שהם חייבים לחזור לבארי ושיש לי מפה, ומסבירה להם איך להגיע לשכונת הכרם, שהדר מתחננת לעזרה וכזה. אחרי כמה זמן מגיע אוטובוס שמבקש להעלות את כל מי ששרד בנגלה הזאת. אנחנו עולים על אוטובוס שכל המאחורה שלו מלא ברסיסים ושבור".
האוטובוס הזה, כך מתגלה להם, מתוכנן לנסוע לאשקלון, אולם בעקבות התנגדות חברי הקיבוץ, הוא משנה את יעדו ונוסע לתל אביב. "לא היה שום פינוי מוסדר, לא מלון, כלום. כל אחד היה צריך לדאוג לעצמו בתל אביב. אנחנו היינו האוטובוס הראשון, בגלל זה זה היה ככה. אחר כך הוציאו את כולם באוטובוסים ממוגנים, חלק לנתיבות וחלק לשובל, ומשם באו אוטובוסים לים המלח. כשלא היה מקום בים המלח נסעו לעין גדי, פיזרו במלונות. אנחנו פשוט היינו האוטובוס הראשון, אז ככה זה היה", היא מבהירה.
"בזמן שהיינו בממ"ד אני יוצרת קשר עם חבר, שטיילנו איתו באוסטרליה לפני 20 שנה, הוא אומר לי 'אל תדאגי, הכל עליי, תשאלי עוד אנשים אם הם צריכים עזרה'. אני בעצם מגיעה לתל אביב עם המשפחה שלי, כלב ועוד שני ילדים של חברים שלנו שהיו צריכים טיפול רפואי. מנסים לעזור למי שנמצא בקיבוץ, לעשות הצלבות מידע על אנשים שרואים אותם עולים על אוטובוס, כל מי שעולה על אוטובוס שולח לי בוואטסאפ את מי הוא ראה, מי נמצא איתו על האוטובוס... אנחנו מנסים לייצר איזה משהו ראשוני כדי לנסות להבין מה מצבנו בתוך כל הכאוס המטורף הזה. ובעצם אנחנו נכנסים לסרט של שלושה-ארבעה ימים בלי שינה בכלל, של עבודה סביב השעון כדי לנסות להבין מה קרה, איפה אנשים, מי נמצא איפה. זה ממש שלב ראשוני כזה, תוך כדי ההבנה שלנו מה קרה לפסי ולכל בני המשפחה. ואחרי ארבעה ימים שאנחנו בתל אביב וחבר שלנו מגייס את כל השכונה, שמביאה לנו בגדים ואוכל, אנחנו יורדים לים המלח עם מזוודות של בגדים לכל מי שנמצא בים המלח ובשבילנו".
ההגעה לים המלח, חרף כל התמיכה, אינה קלה. "אתה חודשים שלמים לא באמת ישן, עד היום אתה בקושי ישן. זה היה מאוד מרגש לראות את הקהילה ואת מי ששרד ולהתחיל לשמוע סיפורים. אני נשאבתי לעבודה אינסופית - היה לי תפקיד, אתה מבין שיש פה חור גדול ולהתחיל לנסות לארגן את כל התרומות, את מה שמגיע או לא מגיע, ולעשות אקסלים, ומידות, ולנסות לעשות את השיכון - להבין רגע מי נמצא, מי לא נמצא, מה הסטטוס של הבתים, מי נשרף לו הבית, למי לא נשרף. אתה מתחיל לעבור על רשימות, ודיירים, ואנשים, ועבודות אינסופיות. ובמקביל מול המלון אתה מתחיל לייצר את הקשרים, להבין מי נגד מי, יש המון המון עבודה, המון עשייה. ימים ארוכים בלי שינה, עם המון בלת"מים ותקלות, ואז אתה נכנס לשלב הזיהויים והלוויות. מאוד מאוד אינטנסיבי. אלון פלג, מנכ"ל מלון דויד, עשה כל שהוא יכול לעזור ולייצר לנו קיבוץ בתוך מלון - והוא הצליח. מלון דויד חיבק ועטף אותנו לכל אורך הדרך.
מצאנו שותפים ואנשים טובים באמצע הדרך".
עוד בטרם 7 באוקטובר שימשה שרון כמנהלת ועדת השיכון של הקיבוץ. "אחרי 7 באוקטובר הייתי גם אחראית על הדיור במלון, למול הרשויות ולמול החברים, להסביר מה זה קיבוץ בארי ולייצג את הצרכים שלנו כלפי הרשויות והמלון, ובמקביל גם את השיכון בבארי של להתחיל להבין רגע מה עושים ואיך מתמודדים עם כל מה שקרה. גם בחצרים, הייתי אחראית לייצר את השיבוצים בתוך חצרים: לפי שכונות, לפי בתים, לפי גדלים".
ומתי באמת עולה האופציה של חצרים?
"אחרי שהאופציה של ירושלים יורדת מהשולחן. הקיבוץ ניסה לייצר איזה מעבר מהיר לירושלים אבל זה לא עבר, ואז בעצם פונה הנהלת חצרים. בערך ב-10 באוקטובר הם כבר מתחילים להבין שקיבוץ בארי כנראה יצטרך אותם והם פועלים בלי קשר לקיבוץ - מול כל המדינה, כדי לקדם את הנושא הזה. ואחרי שירושלים יורד מהפרק, נוצר הקשר עם חצרים, מזמינים את חצרים, את המנהלים שלהם, הם באים לפגוש אותנו ולאט לאט מתחילים לרקום חברויות ומתחילים לעבוד ביחד".
איך חצרים לעומת בארי?
"אנחנו קיבוצים מאוד דומים, יש המון דברים שמאוד דומים ומזכירים ומתכתבים. קהילות, ואנשים - בסוף, אפשר לנחות גם על הירח, אבל הכי חשוב זה עם מי תנחת. חברות ושותפות ועזרה הדדית הם מעל הכל, והם הבסיס הטוב ביותר להצלחה. הם עשו מעשה מדהים ושיפצו את הכלבו שלהם למיני סופר, ובאמת מאוד מאוד באים לקראת, מאוד עוזרים. חצרים זה עוגן חזק ויציב עבור בארי".
עם זאת, היא מדגישה, "חצרים אף פעם לא ירגיש בית. הם עושים המון השתדלות, ושזה לא ישתמע אחרת, זה לא קשור - זה עניין של הבית ואיפה שגדלת. יש בית שהוא ארבעה קירות, ויש בית שהוא הלב והנשמה, וכמובן ששום דבר מזה לא מרגיש שלם עד שלא כל החטופים יחזרו. אני גם הייתי יכולה להיות חטופה, והמשפחה שלי גם הייתה יכולה להיות פוסטר באיזה שלט. הרנדומליות שהייתה בבארי היא מאוד מאוד קשה, והתחושה הזאת שאתה ניצלת ואחרים לא, ושאתה לא חטוף והם כן, היא תחושה מאוד כבדה. וחלק מהקושי המאוד גדול לחזור לחיים שלמים ומתפקדים ולהרגיש שמח זה שאתה יודע שיש לך חברים שנמקים במנהרות בעזה וזה לא מעניין אף אחד. מכיוון שאתה כל כך יודע שזה יכולת להיות אתה או כל חבר קיבוץ אחר, יש משהו בחזרה שלהם שהוא חייב להיות. וזה שאתה מבין שיש פה אינטרסים פוליטיים שמונעים מזה לקרות, זה מאוד מקשה על ההתנהלות שלך ועל היכולת שלך לחזור לחיים שלמים".
איך למשל עברה תקופת חגי תשרי בחצרים?
"איזה חגים, מי עשה חגים. אין פה שום חגיגיות, אין פה שום שמחה, אין. אתה עושה כי אתה מציין. זה לא שאתה עושה חג ו'שמח בחגייך'. זה לא שם. אתה עושה, אתה מציין, אבל הלב שלך - המונח הזה, 'לב שבוי בעזה', זה מה שהוא - עד שזה לא ייגמר, שום דבר לא יכול להיות. אתמול הילד שלי, בן 7, אומר לי 'אמא, איך הם חיים שם 400 יום בעזה בלי אוכל ובלי מים, איך זה יכול להיות'. אמרתי לו שאני מאוד מקווה שהם בחיים ושמי ששומר עליהם רוצה לדאוג להם כי יש לו אינטרס... זה באמת מה שאני חושבת באיזשהו מקום. אחרי שנחשפנו למוות של כרמל (גת, ע"א) אתה כבר לא כל כך בטוח, אבל אתה מנסה להאמין שאולי אולי אולי. כל מי שגר מולי נחטף ומת, ואם הם היו פותחים את הדלת של הממ"ד שלי לא הייתי מדברת איתך. אני מרגישה כאילו אני זכיתי".
אז אתם מחכים כבר לחזור לבארי?
"מחכים מאוד, אבל חשוב להבין שכדי שנרגיש בטוחים, המדינה חייבת לייצר מערך ביטחון והגנה שונה ממה שהיה ב-7 באוקטובר, כדי שלעולם לא נהיה במצב הזה שוב. צריך עדיין לעבור פה איזשהו תהליך ואיזושהי דרך. לחזור לבארי זו משימה בפני עצמה, זה מצריך חוסן נפשי, המון שיפוצים, חדשנות - הקיבוץ צריך לשנות הרבה דברים. צריך רגע להבין שיש שקט, אתה לא יכול לחזור עם ילדים כרגע, או לפחות זה מאוד קשה לחזור עם ילדים כרגע. ולחזור לבארי בלי החטופים זה לא אופציה".