"שבוע אחרי הלידה, הלכתי לעשות צילום לכפות הידיים שלי כי הן כאבו לי. היו שם שתי מזכירות, והיה מסדרון ארוך שלא רואים מי נמצא שם, והתחיל לבכות תינוק ניו בורן. ואני, ביחד איתו, התחלתי לבכות, כי לא שמעתי את הבכי של הבת שלי. זה טריגר שיש לי עד עכשיו, לשמוע בכי של תינוק שרק נולד", מספרת אירה, בת 28 מהדרום, שעברה את מה שמכונה "לידה שקטה".
חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידה שקטה ואובדן תינוקות רכים. כ-1,500 כאלה מתרחשות מדי שנה בישראל - לידה של ולד מת, בשל סיבה טבעית כמו מום, מחלה או תאונה, או כתוצאה מהפלה מכוונת. "חשוב לי שתהיה מודעות לאנשים על מה זה לידה שקטה", אומרת אירה - ומספרת את סיפורה האישי.
היא מציגה את עצמה ואת ג'ניה, בעלה בן ה-30, טכנאי קטרים ברכבת ישראל. "אין לנו ילדים", היא אומרת ונחנקת. "התחתנו לפני שנה וחצי, באפריל, והתחלנו לנסות בערך באזור של החתונה. היה לי עסק של ציפורניים, ועזבתי את זה בשביל לגדל ילדה - חצי שנה קדימה ידעתי שאני אהיה איתה לבד בבית. בסוף זה לא מה שהיה".
כשגילתה שהיא בהיריון, תכננה להפתיע את בעלה עם הבשורה המשמחת. "רציתי לחכות ליום ההולדת שלו, היה צריך לחכות כמה שבועות. בסוף לא התאפקתי. צילמתי תמונה שלו ישן ולידו יש את בדיקת ההיריון, ורשום Hi Dad. עשיתי כוס כזאת, שהיא שחורה, וכששמים מים רותחים אז פתאום מופיעה תמונה וכיתוב. יום אחרי עשיתי לו קטע, אמרתי לו 'שים מים רותחים, אני רוצה להראות לחברה שלי שהכוס באמת עובדת'. הוא היה מופתע ושמח, והתחלנו את התהליך הזה".
מאותו רגע החלה אירה לעבוד בלהיות בהיריון. "מאוד נכנסתי לתוך התהליך, התחלתי לשמוע פודקאסטים, לקרוא ספרים, רציתי גם ללדת לידה טבעית במים, ממש לשלוף את התינוקת החוצה לבדי. אז ממש התכוננתי לזה, פיזית להתעסק ביוגה ופילאטיס, ומבחינת תזונה, לשתות יותר מים. גם בבדיקות הכל היה תקין. בביקורת האחרונה הרופא ראה את בדיקות הדם שלי ואמר 'וואו, מה את עושה שיש לך בדיקות כאלה מושלמות?', והמשקל תקין והכל תקין והכל הולך כמו שצריך, והרגשתי אותה עד אותו בוקר אפילו. היה לה כבר חדר מוכן, הכל היה מוכן, רק לבוא ולהכניס אותה לבית. כולם חיכו".
בבוקר הלידה החלה אירה להרגיש כאבים. "כמו מחזור, התכווצויות", היא מספרת. "זה היה יום שישי, אני מתחילה להכין שניצלים ומתחילה להרגיש יותר כאבים. בעלי מחליף אותי, אני מתיישבת על הספה, מתחילה לדבר עם הדולה שלי. אני מעדכנת אותה במה שאני מרגישה, אז היא אומרת לי להיכנס למקלחת חמה ולראות אם עדיין יש לי כאבים. ועדיין היו לי כאבים. לא שמתי לב אם היא זזה או לא, אבל בבוקר כן הרגשתי אותה. ואז כשהתחיל לי פתאום דימום, הדולה אמרה לי 'מתי הרגשת אותה פעם אחרונה?', ואמרתי 'בבוקר'. ואז היא שאלה אם אני יכולה לאכול משהו מתוק ולשכב רגע על הצד ולראות אם אני מרגישה אותה, בשלב הזה היא הבינה שיש פה כנראה משהו לא טוב, והיא אמרה לנו 'טוסו לבית חולים'. הלידה התפתחה מאוד מהר, תוך שש שעות ילדתי כבר, כשאין לי בכלל שיתוף פעולה מהצד השני, של התינוקת".
"זה היה בחודש תשיעי, בשבוע 40 פלוס 1, שזה יום אחרי המשוער. כשהגענו לבית החולים אמרו לנו שלא מוצאים דופק לתינוקת. אני בתוך הצירים, בכאב שלי, מנסה להתמקד כמו שלמדתי, והאחות הייתה עם פרצוף מוזר, ואמרה 'שנייה אני חוזרת'. היא חזרה עם כמה רופאים, שהתחילו להסביר לנו את הסיטואציה, וניסו למצוא דופק ולא מצאו. בעלי התחיל מיד לבכות ואני בשלי, עם הצירים ועם הכאב, אני אפילו לא מבינה בכלל עדיין מה קורה. עברנו לחדר אחר ועשו עוד בדיקה כי ביקשנו, ושם אמרו את זה ודאי, אז התחלתי לקלוט את העניין. ואז אמרו לי 'ניתן לך רגע ונסביר לך מה הולך להיות בהמשך'. וההמשך היה 'או שאת הולכת ללידה טבעית או לקיסרי', והם המליצו לי טבעי. אני לא רציתי אפילו אפידורל, רציתי לידה טבעית במים, בלי שום התערבויות, ובאותו שלב אני עדיין בתוך התוכנית שהייתה לי בראש כל תשעת החודשים, שאני לא אהיה עם אפידורל. והם התחילו להסביר לי 'עדיף לך, את יודעת מה תהיה התוצאה הסופית, אז חבל שתסבלי'".
לאחר הלידה, כשבכי תינוקת לא נשמע בחדר, אחזו אירה וג'ניה בבתם המתה. "החזקנו אותה, ואחרי זה המיילדת לקחה אותה, וזה היה נראה כאילו היא לוקחת אותה לתינוקייה. זה מה שהיה לי בראש, שאני אראה אותה עוד מעט. המוח לא קולט שזו הסיטואציה. יש לי הרבה פלאשבקים מהרגע שסיפרו לנו שאין דופק, מהלידה עצמה, שהחזקתי אותה על הידיים - החזקנו אותה, וההורים של בעלי ואמא שלי גם היו בחדר הלידה וגם ראו אותה ונפרדו ממנה. יש לי גם תמונות שלה בטלפון, שאני לא מרבה להסתכל עליהן. אבל כשאני מרגישה צורך, געגוע או משהו, אז אני מסתכלת".
"העבירו אותנו למחלקת נשים. לא לקחו אותנו למחלקת יולדות, כי אם הייתי שם זה היה מזעזע, לראות את כולם עם התינוקות שלהם ואני בלי. אז אני הלכתי לדלת השנייה, לכיוון השני. אלוהים עשה לנו כל מיני סימנים. נגיד, היה חם בחדר, אז פתחנו את המרפסת הקטנה, שמולה יש עץ ענקי, ובעץ נתקע בלון של 'מזל טוב, נולדה לכם בת'. גם נתקלתי בברכה על הרצפה ליד הבית של סבתא שלי, שהלכתי אליה ברגל באותו יום, גם - 'מזל טוב, נולדה לך בת', דברים כאלה. קראנו לה אמה, עוד כשהיא הייתה בבטן, ובכל מקום, כל דבר שאני רואה, טיקטוק, סרטים - אמה, אמה, אמה. פתאום השם הזה נשמע בכל מקום".
"באה אלינו עובדת סוציאלית והיא הסבירה לנו מה אנחנו הולכים לחוות, ניסתה לעזור לנו מבחינת נשימות ואיך אפשר להתמודד. הדבר הראשון שהיא נתנה לנו זה שקית של 'ניצוצות ענבר', עם ואוצ'רים כאלה למסעדות, ספר, עט ומחברת. ואת המחברת הזאת הפכתי ליומן אישי, שעזר לי להתמודד עד היום, בזה שאני שופכת את הלב שלי לדף. היא גם אמרה לי שיש קבוצות תמיכה דרך הזום שאפשר להצטרף, זה מה שהכי עזר לי - יותר מפסיכולוג, יותר מכל דבר". "ניצוצות ענבר" היא עמותה שנוסדה על ידי האחים צחי וחן נוימן, בהובלת אלה נוימן, אם לחמישה שחוותה לידה שקטה בעצמה. העמותה, שנקראת על שם העוברית של נוימן ובעלה, פועלת בהתנדבות מלאה ב-21 בתי חולים ברחבי הארץ כדי לסייע לזוגות להתמודד עם האבל והאובדן כבר מרגע הבשורה.
"אחד הדברים הקשים שהזוגות מתמודדים איתם היא החזרה הביתה בידיים ריקות לאחר ציפייה רבה, מסבירה נוימן, "לכן אנחנו מעניקים להם מעטפת רגשית שמדגישה בראש ובראשונה כי יש להם את הזכות והמקום להתאבל ולהביע את העצב שלהם כמו בכל אובדן. יתרה מזאת, אנחנו נותנים להם ביציאה מחדר הלידה ערכה ובה מגוון כלים טיפוליים להתמודדות, כשאחד מהם הוא שובר לחוויה זוגית שתאפשר להם לשתף ולהיפתח אחד בפני השנייה. לצערי הרב אני יודעת להעיד ממקור ראשון כי תחושת הבדידות והאובדן היא כל כך קשה, ולכן הקדשתי את מפעל חיי כדי להזכיר לכל אותם זוגות - אתם לא לבד". בימים אלה אף מושק ספר חדש בהובלת העמותה, בשם "ארגז הניצוצות של דוד", שעוסק בתיווך של אובדן ההיריון לאחים שציפו וחיכו לאח או האחות החדשים.
"התחלנו את התהליך הזה כזוג וחזרנו כזוג, כאילו חזרנו אחורה בזמן"
כמה ימים לאחר שנולדה מתה, הביאו אירה וג'ניה את בתם לקבורה. "היינו צריכים לזהות את הגופה לפני שהיא נקברת, משהו שלא ידענו ולא הכינו אותנו מראש, אבל פתאום ראיתי אותה - ראיתי רק את הפרצוף, כי היא הייתה מכוסה בבד, והוא פתח רק לראות שזו באמת היא - ופתאום היא הייתה פחות נפוחה, יותר יפה, עם צבע שהוא אחיד. ופתאום אני רואה מלאכית קטנה, פתאום היא יותר ברורה. ויצא לי עוד פעם להחזיק אותה, אמנם מכוסה בבד, אבל זה עשה לי טוב, למרות שבעלי לא רצה שאני אבוא וחשב שזה יעשה לי עוד יותר רע".
מה היה בהלוויה?
"לא אומרים קדיש, כי רק אחרי זמן כלשהו תינוק יכול להיחשב לבן אדם שאפשר לקבור ולהגיד עליו קדיש. בהתחלה הגופה שלה הייתה בבית שמש, הייתה אמורה להיות בחלקה קטנה שיש בה כמה קברים, ובסוף הייתה לנו אופציה להעביר אותה לאיפה שאנחנו גרים, שם נתנו לה את הכבוד לחלקה משלה וקבר משלה והכל, שזה משהו שכל כך רציתי שיהיה, הכבוד המינימלי הזה. כשהגענו לקבורה ביקשתי שלא להיות נוכחת כשהוא קובר אותה, אלא אחרי. הכרנו את הרב, שהוא בן אדם מדהים והוא שיתף שגם לאשתו קרה משהו בסגנון הזה, והוא אמר שהוא הולך לקבור אותה בצורה עדינה, ולהניח אותה, ולהגיד לה כמה מילים. לא תיארתי את זה ככה. אז הגענו עם המשפחה, מצאנו בגוגל סוג של תפילה על תינוק שרק נולד ומת, וגם כתבנו לה מכתב שהרב בא ושם אותו יחד איתה. אז הקראנו את המכתב לכולם, ואז בעלי הקריא את התפילה, והרב כל כך כיבד אותנו שהוא אמר 'אמן' והוביל את הדבר הזה, כאילו זו תפילה אמיתית. אחרי הקבורה הלכנו לחנות של קרמיקה שנמצאת מול בית הקברות, הם עושים גם מצבות ובאנו לשאול אותם כמה עולה לעשות קבר, שיתפנו אותם למי ולמה, והם אמרו שהם עושים בחינם לאנשים שעברו את זה. אז מכל החושך שראיתי באותה תקופה, הרב הזה שקבר את הבת שלנו והמקום של הקרמיקה, זה מה שהפתיע אותי לטובה. וממצב שהתרחקתי מאמונה באלוהים, זה פשוט חזר אליי באותו יום".
איפה הרגשת את אובדן האמונה?
"כל כך התעסקתי באמונה ובתפילות, הדלקתי נרות שבת, גם אם היה לי קשה כי היו ימים שהייתי יותר מדי בלחץ, וגם כל העניין של מניפסטינג ושהמחשבה יוצרת מציאות - כל הדברים האלה, הכל התנפץ לי. באותו רגע לא האמנתי כבר, כי אין סיבה. אני ובעלי, הדבר שהכי יצא לנו מהפה כל הזמן זה 'אנחנו אנשים טובים, למה זה מגיע לנו? מה עשינו רע שמגיע לנו כזה עונש?'. כי להיכנס להיריון זה לא מובן מאליו, לעבור את כל התשעה חודשים האלה, עם הסבל שעברתי, זה לא מובן מאליו. אני אומרת תודה על הכל, אבל זה לא שווה אם אין איזה משהו בידיים. חזרנו רק אני והוא. התחלנו את התהליך הזה כזוג וחזרנו כזוג, כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה, הרגשנו כאילו חזרנו אחורה בזמן וכל זה לא באמת אמיתי".
אירה מתארת כי אחד הקשיים הגדולים בחזרה לחיים לאחר הלידה השקטה הוא ההתמודדות עם התגובות מהסביבה, שחלקן חסרות רגישות. באחד המקרים, התגובה הגיעה מוקדם מהצפוי: "בבית החולים היה איזשהו רגע שאני בזמן צירים, בפתיחה מאוד מתקדמת, ונכנסת אחת האחיות שלא קשורה בכלל ללידה שלי, שלא אמורה להיות שם, ומתחילה להגיד 'אתם רוצים להיות בקבורה? אתם יודעים שזה קבר אחים?'. מה זה המונח הזה בכלל, 'קבר אחים'? ובסוף היא אמרה שהיא התבלבלה וזה לא, שזה קבורה נפרדת בגלל הגיל של התינוקת. זה היה מזעזע. היה לי גם טיילת קצת בחדר לידה: זה לא משהו שקורה הרבה וכל אחד בא לראות מי זאת שצריכה ללדת עכשיו את התינוקת המתה, או לראות איך נראית תינוקת מתה. יכול להיות שזה סרטים אצלי בראש, אבל הייתה שם טיילת".
התגובות חסרות הטקט המשיכו גם עם היציאה מבית החולים. "יש הרבה שאמרו 'הכל לטובה', בהתחלה לא היה לי אומץ לבוא ולהגיד להם על זה משהו. זה כמו שמישהו יגיד לי 'אמא שלי נפטרה' ואני אגיד 'בסדר, הכל לטובה'. זה לא הגיוני להגיד דבר כזה, אנשים אומרים לי 'בסדר, בעזרת ה' יהיה לך תאומים פעם הבאה', או 'בסדר, לא נורא, פעם הבאה תצליחי', כאילו נכשלתי במשהו - אני לא נכשלתי בכלום, אני עשיתי הכל כמו שצריך. גם היו לי הרבה רגשות אשם בהתחלה, גם על זה עבדתי ממש קשה, למרות שאני לא אשמה בכלום. אני עשיתי הכל בסדר, ופתאום אומרים לי 'לא נורא, את עוד צעירה, יהיה לכם עוד', אף אחד לא מבין שיש פה אובדן של בן אדם, של הבת שלנו, זה משהו שלא נקלט לאנשים".
"בבניין הקודם שלנו, איפה שגרנו אז, השתחררנו מבית החולים, הגענו הביתה וחנינו מתחת לבניין. אנחנו יוצאים בלי תינוק, והשכן שראה אותי בהיריון יורד למטה ורואה אותנו ואומר לנו 'מזל טוב, בן או בת?'. והוא רואה אותנו בלי תינוק. ואמרנו 'טוב, בסדר, הוא לא יודע', הכינו אותנו מראש שיהיו כאלה תגובות, ואז הוא חוזר ואומר 'וואי וואי, עכשיו יהיו לכם לילות בלי שינה'. אז בעלי אמר שחבל שהוא לא יודע שיש לנו לילות בלי שינה אבל לא מהסיבה שהוא חושב".
התגובות האלה מכעיסות?
"מאוד, כן. הרבה שיחות שלי ושל בעלי זה על זה, שאנחנו כועסים ומתוסכלים ביחד. אנחנו מנסים להבין שהצד השני לא יודע, הם לא אשמים כי הם לא יודעים איך להגיב לדבר הזה, שיצאו מבית החולים לא בידיים מלאות כמו שאיחלו. אבל זה עדיין מכעיס, יש מלא דברים מאוד מעצבנים, במיוחד המשפט 'הכל לטובה'. איפה זה לטובה? יש מישהי שאמרה לי 'כפרת עוונות'. זה ממש פגע בי. אנחנו מנסים לשפוט את כולם לכף זכות, אנחנו לא מקללים אותם או מוחקים אותם מהחיים, אבל זה קשה חוסר הטקט".
אירה מספרת כי היא ובעלה כבר החלו לחשוב על ההיריון הבא. "יש כאלה שעוברות לידה שקטה פעמיים, שזה גם הפחד שלי. אני מאוד עובדת על עצמי בשביל להיות רגועה להיריון הבא, ולהסביר לעצמי שזה לא יהיה אותו דבר. אבל זה יכול לקרות עוד פעם, זה הפחד הכי גדול. התחלנו לנסות שוב, אנחנו כל כך מוכנים להפוך למשפחה של שלוש נפשות ולא להיות שניים. היינו מוכנים וגם עכשיו אנחנו מוכנים לזה, פשוט חיכינו לרגע הזה של להפוך להיות הורים. אני לא יכולה לקרוא לעצמי 'אמא' כי אין לי באמת הוכחה ממשית שאני אמא. עברתי לידה כמו כולן, עברתי את כל הסבל, ההיריון, הבדיקות, הכל עברתי כמו אמא - פשוט חזרתי בידיים ריקות".
"אנחנו בתקווה שכן נצליח להקים משפחה, ושייוולד אח או אחות לאמה. אנחנו מבקרים אותה בקבר פעמיים בחודש, משהו כזה, מנסים לטפח את הקבר כאילו אנחנו מטפחים אותה. הרגשה שאם אנחנו לא הולכים לראות מה עם הקבר ואם הוא מתוקתק ויפה, זה כאילו שכחנו אותה. זאת ההרגשה".
כשהיא נשאלת אם יש לה מסר לנשים שלמרבה הצער יעברו חוויה דומה, היא נאלמת. "זה עד עכשיו קשה, אני נמצאת בקבוצה בפייסבוק של נשים שעברו לידה שקטה, ואני רואה כמה זה קשה גם אחרי 6 שנים ו-12 שנים. הדבר היחיד שאני יכולה להמליץ זה להיפרד מהתינוק, כי אחרי זה יש הרבה נשים שלא יודעות איפה הוא נקבר, ולא יודעות מה איתו, ומתחילות לחפש ויש להן הרגשה שהן חייבות ללכת לשם. אני יודעת מפסיכולוגים שהם ממליצים להיפרד מהתינוק כי זה עוזר בהתמודדות, יותר בריא לנפש. אין הזדמנות אחרת להחזיק את התינוק, גם אם זה קשה. יכול להיות שיש מי שיקבל את זה רע, לי זה עשה טוב ורע בו זמנית, כי היא לא תישאר איתי - אבל אני יודעת שהחזקתי אותה, הסתכלתי, נגעתי בה. זה כבר איזשהו זיכרון. אבל אין לי משהו מעודד להגיד - לא משנה מה יגידו באותה סיטואציה, זה לא מעודד".
"שניים מגורמי הסיכון נוכחים בחיינו ביתר שאת בשל המלחמה"
"הרפואה מגדירה 'לידה שקטה' במקרה של עובר מת, במשקל של לפחות חצי קילו, החל מהשבוע 22 להיריון", מסבירה אולי שניידר, פסיכולוגית קלינית במחוז הדרום של מכבי שירותי בריאות, המשמשת גם כמנהלת מרפאת חיבור ראשון לבריאות הנפש בגיל הינקות ובגיל הרך. "ישנם מספר גורמי סיכון ללידה שקטה כמו גיל האם, סיבוכי היריון, עישון כרוני - אך גם מספר גורמים סביבתיים. שניים מגורמי הסיכון הסביבתיים בלידה שקטה נוכחים בחיים שלנו ביתר שאת בשנה האחרונה, לאור המלחמה המתמשכת - האחד הוא סטרס ולחץ גבוה, והשני הוא שכול במהלך היריון".
"לצערנו, בעבר לידה שקטה הייתה לידה מושתקת. מאחר ועוד לא היה תינוק ממשי, נוצרה התפיסה הסביבתית כי אין פה אובדן", מסבירה שניידר. "הורים רבים שמעו משפטים כמו 'איזה מזל שזה קרה לפני שנקשרתם אליו' ו'אל תדאגי, תכף תהיי בהיריון שוב'. אלו משפטים שעלולים להשתיק תהליך אבל והכרה באובדן, וצריך להבין שכדי להתגבר על כך ישנה חשיבות של הכרה באובדן. חשוב לעזור להורים לחוות את הכאב, להסתגל למציאות של היעדר תינוק, ולקיים תהליך מלא של אבל. הורים רבים יראו חשיבות בקיום טקס פרידה וכן ביצירת זיכרון, כגון מתן שם לתינוק או שמירת מזכרת אחרת. תהליך זה נמצא כמאפשר התאוששות טובה יותר לאחר לידה שקטה".