פקד עמית גור, מפקדת חבל אשכול במג"ב דרום, הייתה בביתה באופקים כשהחלו האזעקות ב-7 באוקטובר. היא מיהרה לממ"ד עם בתה התינוקת ועם בעלה רועי, המשרת כבלש בתחנת אופקים, ואז החלו לזרום אל הטלפונים שלהם הודעות שמבהירות - ישנה חדירת מחבלים ליישובי העוטף.
"קצת אחרי שבע בבוקר הגיע השוטר יהודה קידר ז"ל עם ניידת, אסף אותי מהבית ויצאנו לכיוון עין הבשור להתחמש", היא מתארת. "אני מדברת בדרך עם אנשים שנמצאים בשטח ונחשפת בפני תמונה קשה - יש רצף היתקלויות, מחבלים מחוסלים, ומלא אזרחים הרוגים. מבקשים שנגיע כמה שיותר מהר". לדבריה, "בסך הכל, כל אחד מאיתנו היה עם אקדח ומחסנית נוספת של אקדח".
כשהם מגיעים ללב התופת הם נתקלים לראשונה במחבלים. "הגענו לכביש בין אורים למגן, היו מפוזרים רימוני רסס על הכביש ומטענים, היינו חייבים להמשיך לנסוע ונתקלנו פעם ראשונה בירי בצומת מעון עם רכב מלא מחבלים", היא מתארת את הרגעים הקשים. "פרקנו והתחלנו לתת אש לכיוון המחבלים, ירו עלינו טילי כתף, לאו, RPG, רימוני רסס, וירי חי מאסיבי. השבנו בירי, ומחבלים נפלו. ההיתקלות הראשונה נגמרה, הצטרפו שני רכבים ממוגנים של צה"ל, שוב הותקלנו בירי והשבנו אש. רצינו להתחמש אז לקחנו לוחם אחד איתנו, כי היינו עם כדורים אחרונים באקדחים".
שעתיים בלבד לתוך הלחימה, ושוב הם נתקלים במחבלים בכניסה לעין הבשור, ירי מאסיבי, רימונים וטילים. "נתתי ליהודה את הנשק של הלוחם, הוא נתן מכת אש והסתובבנו עם הניידת לקבל תגבורת. רכבי צה"ל שהיו איתנו הצטרפו אלינו והמשכנו בלחימה, כשכל רגע אנחנו נתקלים ומחסלים עוד ועוד מחבלים שנופלים", היא מתארת.
בניסיון נוסף להתחמש כדי להמשיך בלחימה ולהגן על עוד אזרחים הם נכנסים לעין הבשור. שם, קידר ז"ל משתף אותה כי לפני שיצא מהבית בתו חיבקה אותו חזק והתחננה שלא יצא, אך הוא היה חדור מטרה להגן, אפילו בגופו, על האזרחים שנותרו בשטח חסרי אונים. "לקחנו את כל הנשקים האחרונים שנשארו, התמגנו באפוד שמצאנו בניידת וקסדה ויצאנו. התחלנו לנסוע והצטרפנו לחייל הראשון שראינו, סער, קצין שגר בעין הבשור שקפץ מהבית".
יחד עם חיילים שפגשו בדרך הם ממשיכים אל עבר רעים, כאשר שוטרת אחרת שולחת לעמית מיקום ומדווחת כי היא ירויה ברגל. "אנחנו נוסעים לרעים, ואני צועקת להם למהר כי אנשים מתים ופצועים. אנחנו מתקדמים - ובצומת מעון שוב היתקלות. כולם פורקים, כל אחד רץ לכיוון אחר עם חיילי צה"ל, כדורים שורקים ואנחנו לא מבינים מאיפה. אני רואה חייל בלי נשק בתוך רכב מנסה לזוז בין כדורים שורקים לכיווננו. פתאום אני מזהה מחבלים מהצד, בין השיחים. אני יורה, עד שאני מרגישה כאילו נשפכו עליי מים רותחים. אני לא מצליחה לירות, כל הידיים משפריצות דם, אני מעבירה את הנשק לצד שמאל ובודקת את הצוואר שלי כי הרגשתי הדף חזק. אני רואה את קצין צה"ל שבא איתנו בניידת משפריץ דם מהצוואר, לוחצת לו על המקום ומעלה אותו לניידת, וחייל אחר עולה לנהוג".
ברגעים האלו, מסתבר לעמית כי היא נפצעה בשתי הידיים מהירי, אך הנשק בו אחזה ספג את הקליע ומנע פגיעה בצוואר. הרסיסים עפים סביבה, והפגיעה נשארת איתה בזיכרון עד היום - אך גם בהתנהלות היום יומית, כאשר גם כיום, שנה אחרי, היא עדיין מגיעה לשיקום 3-4 פעמים מדי שבוע.
"לפני שאיבדתי קשר עם יהודה, ראיתי שהוא מסתער עם שאר הלוחמים, התחלנו לנסוע והדם שלי בכל הניידת. אני מנסה להתקשר ליהודה אבל הוא לא עונה, ואני מבקשת שישיגו לי אותו בכל קבוצה אפשרית. מעבירים אותנו לטיפול רפואי בסורוקה, בעלי מתקשר ואני מודיעה לו שאני פצועה, והוא מגיע אליי. בינתיים אני מתפללת לראות את יהודה בין הפצועים, סורוקה מפוצצת דם, כמות לא מוסברת של פצועים וגופות. הידיים שלי מחוררות מרסיסים וקליעים, אבל הלב מת - לא מרגישה כאב פיזי, רק הלב שנשאר בצומת מעון, בהיתקלות האחרונה". באותה היתקלות, כך תלמד בהמשך, גם נהרג קידר ז"ל.
היום, שנה אחרי, היא נזכרת בכל מה שקרה בלב כבד ובתחושה של אבל מתמשך. "לא נתפס שעברה שנה", היא אומרת. "מרגיש כאילו זה היה אתמול, החיים שלנו השתנו מקצה לקצה, מרגיש כמו יום זיכרון שמתמשך שנה שלמה".