"מכוניות משוריינות של המשטרה הגיעו, עמדו זמן מה וחזרו כלעומת שבאו מבלי להגיש כל עזרה שהיא, ומבלי אפילו להתקשר איתנו. היה זמן שספרתי עד 7 מכוניות משוריינות בבת אחת במרחק של 30 מטר מאיתנו, היינו בטוחים שלא יתנו לערבים לכל הפחות להתקרב עד כדי כך שיוכלו לשרוף את המכונית. כל הזמן חזרו השאלות בין יושבי המכונית אם האנגלים עוד ישנם, אולם לבסוף התייאשנו מהם לחלוטין וראינו בהם רק חוזים במחנה השמדה [...] הערבים קיבלו אומץ מתוך העובדה שמכוניות המשטרה ומכוניות הצבא שעברו במקום לא נקפו אצבע"
"הראשון נפגע הנהג, והנהג השני נשרט בראש. הגשתי לו את התחבושת האישית שלי וחבש אותו יצחק ברגר. אחר כך נפגע אדם שישב בצד שמאל בראש וחשבנו אותו לגוסס. אחריו נפצע קל בעינו בחור [...] ולא יכולנו להיעזר בו יותר. כל זה היה בשעות המוקדמות של הבוקר. אחר כך נפצע ברגל וינשטוק שקיבל תחבושת א' ממגבת ושמר על רוחו. בזמן החזקת התריס קיבל רסיס או כדור [...] הוא אמר: 'קיבלתי בחזה', ונדם".
טקסט מקפיא דם זה לקוח מתוך כתביו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. זוהי עדותו של נתן סנדובסקי, שניצל מהתקפה ערבית על שיירת רופאים להר הצופים בירושלים ב-13 באפריל 1948. הפחד, ההשוואה הבלתי נמנעת לזוועות השואה, חוסר האונים של כוחות הביטחון, אך גם התושייה והגבורה - כמעט 80 שנה אחר כך, ב-7 באוקטובר 2023, נוצרו עדויות וטקסטים שמזכירים באופן מצמרר את אותן חוויות שעברו נוסעיה של אותה שיירה.
ד"ר עדי פורטוגז, מנהל ארכיון בן גוריון, מסביר כי במסמכים רבים בארכיון ניתן לראות את הן את החידלון והן את החוסן, כדבריו. "השיירה הזו נטבחה באפריל 48', מהעדות אתה יכול לראות מצד אחד את החידלון הזה, שבו השיירה מותקפת וכמעט אף אחד לא יכול להושיע, ומצד שני אתה מקבל תחושה של חוסן ו'אנחנו יכולים לעמוד בזה'", הוא אומר. "השיירה הזאת היא 7 באוקטובר פר אקסלנס".
כך, למשל, מתאר בן גוריון בעצמו ב-20 באפריל 1948, כשבוע לאחר תקיפת השיירה: "שמעתי דו"ח מפורט על מחסור בכוח אדם, על החומר הירוד בירושלים, על חוסר העזרה מהפיקוד העליון ועל האפסנאות הרעה (חוסר הלבשה, עזרה למשפחה וכו'). - משרייבמן קיבלתי פרטים על אימון הדסה. השיירה יצאה בתשע ועשרים - 10 מכוניות, לא ידוע בדיוק מספר האנשים. יותר משבעים (קברו קצת למעלה משלושים גופות, השאר היה אפר)".
"עדות הניצול זה משהו שהונח על שולחנו של דוד בן גוריון על ידי האנשים שלו", מסביר ד"ר פורטוגז. "ארכיון בן גוריון כולל את כל מה שהיה מונח על שולחנו של בן גוריון, גם היומנים והמכתבים והפרוטוקולים שבהם הוא השתתף, וגם מה שהוגש לו כמי שנשא בכובעי הנהגה לאורך כל השנים - מיו"ר הסוכנות ועד ראשות הממשלה".
"היומן הוא יומן שהוא נשא איתו מ-1915 עד 1971", מסביר ד"ר פורטוגז, "לעתים הוא כתב יותר ולעתים פחות, וזה יומן העבודה שלו. הוא כותב מחברות על גבי מחברות, והחומרים, מה שהוא כותב ביומן, אלה דברים שהם חיוניים לעבודה שלו - אתה תמצא שם הרבה מאוד מספרים, של כסף, של נשק, של שקי חיטה, של קובאז' מים בירושלים בזמן המצור. אלה דברים שהעסיקו אותו כמי שניצח על כל האירוע הזה של מלחמת העצמאות, ובכלל. הוא כותב דברים שהם חשובים לו".
חודש לאחר מכן, ב-13 במאי, כותב בן גוריון ביומנו על המצב בגוש עציון. "ההתקפה לא נסתיימה, נתחדשה ההתקפה בבוקר. כל יחידה פועלת בפני עצמה - הקשרים הפנימיים ניתקו. היו לנו שם 550 איש. בכפר עציון בלבד יש 40 הרוגים, בכלל אולי 100 [...] התקפה קשה נמשכת גם בכפר ברוך, ע"י כוח מצרי. גם בדרך ירושלים קשה המצב, יש כוחות ערבים גדולים בשטח רמאללה-לטרון [...] מנהלת העם והיישוב כולו משתתפים בחרדה והערצה בקרב הבלתי שווה שלכם. הקרבות הקודמים שלכם הוסיפו לא רק כבוד, אלא עזרו במושבים ובעקיפין להצלת ירושלים. בטוחים שתעמדו בהתגוננותכם האמיצה ללא רתיעה".