אימו של הכדורגלן אושר שמעיה שנרצח בשבעה באוקטובר: "עדיין מחכה להתעורר מהסיוט"

בבוקר של השבעה באוקטובר שהה סמל אושר שמעיה בחופשה בביתו בבאר שבע. לאחר ששמע על המתקפה מעזה, ביקש מאביו קובי להסיע אותו לבסיס ברעים, כדי לסייע לחבריו שנשארו שם. בכניסה למחנה נרצחו השניים על ידי מחבלי חמאס שהיו במקום, ונמצאו כשהם מחובקים ברכב.

מאז חלפה שנה, וברקע כניסת צה"ל ללבנון, מתקפת הטילים מאירן, המשך הפעילות ברצועה והמאבק לשחרור החטופים שעדיין בידי החמאס, שקועה אבלין באובדן האישי, במציאת כוחות כדי להמשיך בחיים, להנציח אותם ולגדל את אופק (19) ואלין (11).

"החיסרון שלהם מורגש בכל שנייה ושנייה של החיים שלנו", פותחת אבלין, "זה לא אותו הדבר בלעדיהם. לא שבתות, לא חגים, לא ימי ההולדת. הנוכחות שלהם משפיעה על הרבה דברים בחיים שלי ושל הילדים. לא קל לא לראות אותם, לא לדבר איתם, לא להרגיש אותם. לא קל בכלל. אבלין של פעם, הפרטיות שלה הייתה מאוד חשובה לה - זה אני, הבית, הילדים. לא עניין אותי כלום מה שיש בחוץ, ואבלין של היום טיפה יותר חזקה, יותר לוחמת. אני אעשה הכול כדי להנציח אותם בכל דרך שיש, לא אתן שישכחו אותם. כולם יידעו מה קרה להם ולמה קרה להם, ושזה לא אמור היה לקרות. אני שורדת, כי יש לי עוד שני ילדים שזקוקים לי".

"זו השנה הכי קשה שהייתה לי. הרגשתי את חסרונם בכל רגע. היא חלפה ופתאום, כשאני מסתכלת אני אומרת 'אלוהים, הם לא פה שנה'. שנה שאני מדברת אל תמונות, אל מצבות, מסתכלת לשמיים, מחפשת סימנים, ולא מוצאת. יום זה לא יום, לילה זה לא לילה. אני עושה הכול כדי להנציח אותם - קעקוע בזרוע עם החתימה של קובי ואושר, וגם אופק עשה קעקוע ברגל של אבא מחזיק ילד על כתפיו. עשינו צמידים, דיסקיות עם התמונות שלהם, חולצות ל-7.10, ספר תורה לעילוי נשמתם והנצחתם, אותו אני רוצה לתרום לבית הכנסת 'הרוגי המלכות' המחודש ליד הבית, בו קובי ואושר התפללו. שנה שאני משתדלת לחשוב על רעיונות שגם ידברו עליהם, ושיהיו קשורים לכדורגל".

"זה מאוד מרגש. קבוצה שתישא את שמות בעלי ובני, שנרצחו בשבעה באוקטובר, תנציח את זכרם של יקיריי, וכולם יידעו מי היו קובי ואושר שמעיה, ומה הם היו בשבילנו. יחד עם זאת כואב שהם לא יהיו שם. החלום של אושר היה להיות שחקן כדורגל מצליח, וקובי עשה הכול וליווה את אושר לכל משחק ואימון, כדי שיגשים את המטרה. אני מודה לאורי על המחווה והעזרה בלהנציח אותם במה שהם באמת אהבו".

אושר, שהיה בן 19 בהירצחו, החל את הקריירה שלו בקבוצת הילדים של מ.ס באר שבע, ממנה עבר להפועל באר שבע. בהמשך שיחק במכבי קריית גת, ובעונה שעברה בבוגרים של מ.ס באר שבע מליגה ג', בשורותיה כבש, 10 ימים לפני השבת השחורה, שער בדקה ה-65 של המשחק נגד בני כסייפה. "הוא שיחק כדורגל מגיל חמש", משחזרת אבלין, "כשנפצע ולא יכול היה לשחק זה ביאס אותו מאוד, וכשחזר מול כסייפה, כבש את השער האחרון שלו. לא היה מאושר ממנו באותו הרגע. היינו ביחד במשחק הזה, למרות שהפסקתי ללכת למשחקים שלו בשנים האחרונות. הוא היה כל כך מאושר מהשער, וזו תמונה שאני אקח איתי לנצח".

"כשאומרים לי תסכמי, תספרי הכול על קובי ועל אושר, קשה לי לתקצר אותם. הם היו עבורי עולם ומלואו, חיים שלמים. מה שאפיין אותם זה ששניהם אהבו כדורגל. אושר היה שחקן, קובי ליווה אותו לכל המשחקים והאימונים. אני מנסה להנציח אותם במה שקשור לכדורגל. לקראת יום הולדתו ה-20 של אושר, קיימנו טורניר עם הפועל באר שבע, במגרשי הפארק. גם ראש העיר רוביק דנילוביץ' היה נוכח. חבר של אושר, אליעזר איסקוב, מארגן עוד טורניר הנצחה. בנוסף, יש את קבוצת ילדים ב' של עוצמה באר שבע שאורי היקלי הסב על שמם של קובי ואושר, שזה בעיני ההנצחה הטובה ביותר שיכולה להיות, שקבוצה תעלה עם מדים שהתמונה של קובי ואושר תתנוסס על החולצות של השחקנים. זה מרגש. יש גם את הכיכר מתחת לבית שיש בה את התמונות שלהם ואני כל יום מדליקה שם נרות. זו כיכר שעבדתי עליה מאוד קשה, פעלתי כדי שהשמות שלהם יהיו מול הבית שלהם, מקום שבו הם חיו חיים שלמים. זו הכיכר שאני מוצאת בה נחמה מידי יום. אם לא הכיכר, כנראה שהייתי ישנה בבית העלמין כדי למצוא מזור לליבי".

"בכל שנייה שאני נושמת הם חסרים לי. זה היה פסח לבד. חג אצלי זה שולחן עם כל האוכל, אין משהו שהם רצו ואני לא הייתי מכינה להם. היום זה קשה כי תמיד יהיה חסר. חג זה לא חג, שישי זה לא שישי".

"אני מתעלה על עצמי, כי אין לי ברירות. הילדים זקוקים לי ואני להם. הם לא אשמים במה שקרה, הם איבדו בדיוק כמוני. אני אעשה הכול שיהיה להם טוב. תמיד השקעתי בהם, תמיד הילדים שלי היו לפני הכול, וכן, אני אמשיך".

"כן, יוצא לי לשחזר. זה לא עושה לי טוב, אבל מנסה למצוא אולי רמזים, משהו, מילים אחרונות. אומרים שכשמישהו עומד למות, הוא מרגיש. הם לא אמרו מילה אחת שמבשרת על מוות. כל הנסיעה שלהם לבסיס לא היה כלום פרט לאזעקות. הם היו בין הראשונים שנרצחו. אני ואופק ראינו את המכונית. היינו במקום שבו זה קרה. חבר של אושר מהצבא, יהונתן בר , שם במקום שלט כמו שיש כאן בכיכר ליד הבית. זה היה בדיוק בכניסה לבסיס רעים. אתה אומר 'כבר הגיעו בכניסה לבסיס, אבל לא הצליחו להיכנס'. אושר הוא הטבח היחיד בין חבריו בבסיס שנרצח. כל החברים שלו, שיהיו בריאים, נשארו בחיים".

"אני לא חושבת למרחקים. אני שורדת את היומיום. אנחנו נהיה מאושרים. זה תמיד יהיה בגדר חסר, זה אף פעם לא יהיה שלם. תמיד ייחלתי לעצמי להתחתן, להביא ילדים. החלום התגשם, אבל מהר מדי נגדע. מאותו יום ארור, החיוך אף פעם לא יהיה שלם. כל דבר טוב שיבוא אחריהם יגרום לאושר, אבל תמיד זה יהיה בגדר חסר. אלין עולה לכיתה ו', הייתה רגילה לקבל מאבא טלפון או הודעה קולית שיהיה לה בהצלחה, הוא היה מלווה אותה או האח שלה אם היה בבית. הוא היה מתקשר לאופק כל יום. קובי היה נהג משאית בחברת 'אמניר', ואני טיפלתי בקשישים. מאז האירוע לא מסוגלת לחזור. המשפחה שלי מאוד תומכת, גם ההורים של קובי, שהיה בן יחיד".