מכבי שירותי בריאות מפרסמים הבוקר (שלישי) דו"ח על בריאות הציבור בישראל, עם סקר שנערך במלאת שנה למלחמה ושחושף את המצב הבריאותי של הציבור הישראלי כפי שהוא עצמו תופס אותו. בין היתר מעיד הסקר על הידרדרות במצבם של חולים כרוניים, עלייה במספר המעידים על צורך בקבלת סיוע נפשי, ירידה בהיקף הפעילות החבריות, עלייה בהשמנה ועוד. מהצד השני, אומרת ראש מחוז דרום במכבי, יש גם סיבות לאופטימיות.
"הדבר הכי משמח בסיפור הזה, זה שבסוף הציבור מבין שנכון לפנות ולבקש עזרה. המצב לא היה ככה במחצית הראשונה של השנה", אומרת מיכל תשובה, ראש מחוז דרום במכבי שירותי בריאות. ואכן, מסקר שעשו במכבי במלאת חצי שנה למלחמה עלה כי כל ישראלי רביעי העיד כי הוא מרגיש צורך בקבלת סיוע נפשי מאנשי המקצוע. "אנשים מבינים את הערך ואת מגוון הטיפול שיש לנו לתת להם. אם זה טיפול פרונטלי, אם זה טיפול קבוצתי, אם זה טיפול באונליין - אנשים שלא מרגישים בנוח להגיע למרפאה ורוצים לשמור על דיסרקטיות, אם זה פסיכותרפיה, טיפול באמנות, טיפול בחיות - אנחנו מציעים מגוון כל כך גדול, שהדבר שמעודד בסיפור הזה זה שיותר ויותר אנשים באים ומבקשים עזרה ומשתפים פעולה וזה מאפשר לנו רגע לטפל בהם", היא אומרת.
תשובה אחראית על ניהול המחוז הגדול ביותר של מכבי, אשר מונה מעל 200 ערים ויישובים בכמחצית משטח ישראל, עם מעל ל-2,000 מטפלים ונותני שירות עבור כחצי מיליון מטופלים. זאת, כולל טיפול וסיוע לתושבי העוטף והדרום, שחוו על בשרם את הזוועות של 7 באוקטובר. לדבריה, הבעיות עמן מתמודדים הישראלים מאז החלה המלחמה הן בעיקר "מצוקות נפשיות שמתבטאות בהשמנת יתר, גם אצל ילדים וגם אצל מבוגרים, התמכרויות שלא היו קודם לכן, בשימוש עודף בתרופות, נדודי שינה, דיכאון, חוסר תפקוד - ככל שנצליח לגעת בזה מוקדם יותר, כך כמובן ייטב לכולם".
אנחנו עוד לא בשלב הפוסט טראומה, נכון?
"חד משמעית. אנחנו גם רואים עכשיו, עם כל מה שמתרחש בצפון, שאנשים פונים יותר ויותר כי זה מעורר הרבה מאוד מצוקות. אם זה הורים שהילדים שלהם נלחמים, ואם זה משפחות שמרגישות צורך, פחד, אזעקות כל הזמן מעוררות טריגר לטראומה, אז לפי כמות הפניות אנחנו רואים שבסופו של דבר אנחנו עדיין בטראומה, עדיין חווים את החירום, את המצוקות. אובייקטיבית זה מאוד קשה, אז בוודאי כשזה נוגע ברמה האישית, הכאב הוא עצום".
תשובה היא תא"ל במילואים, וליוותה מתוקף תפקידה את חזרת החטופים מרצועת עזה. כשהיא מדברת על כאב אישי, היא מדברת מניסיון אישי. "זכיתי ללוות משפחות שהיקירים שלהם נחטפו, אם זה מהמסיבה או מהקיבוצים השונים, ביניהן משפחת גולדשטיין-אלמוג, משפחת קוניו, אלוני, אלמוג מאיר ג'אן, מיה שם. המשפחות המתמודדות בכוחות-על אל מול חוסר הוודאות טרום השבתם של היקירים. אני זכיתי שעד עכשיו כל המשפחות שאני מלווה, כולם חזרו בחיים. נשאר לי רק דוד קוניו, ואני באמת אומרת - 'תנו לי להשלים את המשימה הזאת כמו שצריך'".
"אין מילים לתאר את הכאב. חלפה שנה, אין מה להגיד. המצוקה היא מאוד גדולה. המשפחות התמודדו באמת בכוחות שאין לתאר, וכשהיקירים חזרו זה להכיל ולחבק ולהיות שם. ואנחנו רואים שלאט לאט המשפחות מצליחות רגע לסגל לעצמן שגרה מבורכת. מאוד יפה לראות את הדבר הזה, אבל זה לא פשוט. קח את משפחת גולדשטיין-אלמוג, שמתמודדת גם עם חזרה מהשבי, גם עם אובדן של יקירים, של אבא ובת, זה לא נתפס - זה ניסיון לנהל מציאות נורמלית לסיטואציה שהיא לא נורמלית".
מי שנכווה ב-7 באוקטובר, כלומר כבר שנה מתמודד, יוכל לצאת מזה?
"ככל שחולף הזמן אנחנו רואים תפקוד מאוד גבוה - סדר יום עם עשייה משמעותית, שזה בעיניי הדבר החשוב. אם זה קשרים חברתיים, אם זה ללכת ולתמוך במשפחות החטופים, אם זה הסברה - גם דניאל אלוני וגם חן גולדשטיין-אלמוג נותנות הרצאות בכל מקום שמזמינים אותן, להמשיך ולספר את הסיפור, המון פעילות גופנית, שתיהן מטפלות בילדים, מחזיקות בית ומשפחה - ממש לא מובן מאליו. אז מה זה 'לצאת מזה'? זה מוקדם מדי, אבל אתה כבר רואה את ההחלמה שלהן, את המודעות שלהן לקבל את הטיפול, לדבר על זה ולא לשקוע - לתפקד, כל הזמן לתפקד".
את הסקר שמפרסמים היום ערכו במכבי בקרב הציבור הכללי של מבוטחי הקופה. "מחצית מהאנשים צמצמו משמעותית פעילויות חברתיות. הם מרגישים פחות מרוכזים, פחות ממוקדים, עם אנרגיות מאוד נמוכות. מקרב הנסקרים, כ-30 אחוז מההורים מעידים על עצבנות, דכדוך, חוסר סבלנות ואפילו יש מי שהגדירו את זה תוקפנות כלפי הילדים. מחצית מהנסקרים העידו על עלייה במשקל, רבע מהנסקרים העידו על שתיית אלכוהול או עישון - גם אם הם היו שותים יין לפני, כל אחד לקח את זה לקיצוניות, אם זה סיגריות, אם זה אוכל ואם זה אלכוהול. ממש התמכרויות".
עוד לפי הסקר, 43 אחוז מהחולים במחלות כרוניות העידו על החמרה במחלתם, וכל מעשן לשעבר עשירי - חזר לעשן בשנה האחרונה. אך עם זאת, תשובה בוחרת להישאר אופטימית. "מה שמעודד בסקר זה שמחצית מהנסקרים מבינים שנכון להגיע לטיפול, הם מודעים לאופציות הטיפול שאנחנו מציעים, וזה דבר שמעודד אותנו, מה שלא היה בסדר הקודם".
איך את מסבירה את ההבדל?
"קודם כל, אנחנו מגיעים אליהם ומעודדים כל הזמן. דרך רופאי המשפחה, דרך פרסום של כל מיני אופציות, גם למבוגרים וגם לילדים, לבני נוער. אנחנו נותנים מגוון אופציות מטורף - טיפול עם חיות, טיפול בתנועה, שיחות - אבל אני רוצה גם לציין שרופאי המשפחה הוכשרו כתומכי חוסן, הכשרה מיוחדת שעשינו השנה, הם מאוד מאוד רגישים לסיפור הזה. יכול לבוא מטופל עם כאב בגרון או כאב ראש, הרופא בהחלט ישים לב ביתר שאת לבעיות משניות, מה שנקרא. אני אומרת את זה גם כמובן על רופאי ילדים, אם זה ברגרסיות, ומזהים מצוקה שדורשת התערבות וטיפול, אז כמובן שגם שם הרגישות היא מאוד גבוהה".
מזהים אופטימיות בקרב הנשאלים?
"כן, בהחלט. שאלנו מפורשות האם הציבור שומר על אופטימיות, ואנחנו רואים שבסופו של דבר הרוב שומר על אופטימיות, אבל מי שמצליח לשמור ולהקפיד על אורח חיים בריא ורצף טיפולי - מצליח להיות אופטימי יותר. ואנחנו רואים שיש קשר ישיר בין אורח חיים בריא, משמעותי, עם רצף טיפול שמאפשר לנו להתערב, לבין היכולת להתאושש, לשמור על אופטימיות, חוסן, לבנות חוסן, ולהצליח להתמודד עם המציאות המורכבת הזאת".
יש אפשרות להגיע לכולם?
"לפעמים מה שהיה מורדם או מושתק ולא מזוהה, טריגר קטן והכל צף ועולה. אז מלכתחילה הסיכוי שלנו להגיע לכל המקרים הוא מוגבל. אבל ככל שעובר הזמן, אני מאמינה שנצליח לגעת ביותר ויותר אנשים ולעודד אותם לפנות. כל משפחה שחוותה אובדן ושכול, לוקח זמן לעכל את העניין הזה, להבין שהם בדיכאון, לבקש טיפול. אנחנו חווים כאב בעצימות כל כך גבוהה שלוקח זמן לדברים. לא קמים משבעה וישר הולכים לטיפול. לדוגמה, חזרה מהשבי - בהתחלה יש אופוריה, אנשים בהיי, ולפגוש את היקירים מחדש, ומסיבות, ולאט לאט הדברים שוקעים, ודברים צפים, ולוקח זמן לאנשים להבין שהם צריכים עזרה".
אחד הנתונים הכי מדאיגים בעיניי הוא ש-20 אחוז מגילאי 20-49 דחו תוכניות להרחבת המשפחה
"אם זה בזוגיות, ברמת השינה, ברמת האינטימיות - החשש וחוסר הוודאות מאוד גדול. אני לא אגזים ואני אגיד - אפילו ברמה של הישרדות. אנשים שואלים שאלות קשות - אנחנו נהיה פה, לא נהיה פה? הבעל שלי יחזור ממילואים? נכון לי להיכנס להיריון? תחשוב על נשות המילואימניקים, מה הן חוות. מעבר לחוסר הוודאות ולפחד המאוד גדול מהדפיקה בדלת, להיכנס עכשיו להיריון... זה מעלה שאלות מאוד קשות. יש אנשים שעסוקים בבעיות הישרדותיות קיומיות, אם זה כלכלית אפילו - עסקים שנסגרו, 'אני אוכל לפרנס? יש לי את הכוחות?'"
בטח בהתחשב בזה שהסיטואציה עוד נמשכת ואפילו מתעצמת בצפון
"נכון, חוסר הוודאות הוא מאוד מאוד גדול. הביחד, אנחנו רואים שחשוב שנהיה יותר ביחד - ואני לא אומרת את זה כסלוגן - להושיט יד, פשוט לבוא ולחבק, לשבת, לדבר קצת, לנסות לראות את הטוב, אם זה ילדים שחזרו לגן ולביה"ס ומצליחים לקיים שגרה, והדברים הטובים שבכל זאת מצליחים, ורגע לנסות ביחד לחלוק את הכאב ולהיות שם. מאוד מאוד חשוב לאפשר להם לא להיות לבד, בטח בימים המאוד מורכבים של אזכרות וחגים, ועכשיו מערכה בצפון... קשה ממש, ואנחנו צריכים להיות שם בשביל לתמוך בהם".