קניות ברשת הן תופעה מוכרת ונפוצה, שרק התעצמה בתקופת הקורונה. בסוף יום על הספה, או ברגע פנוי בעבודה - אין קל יותר מלהיכנס לאתר או לאפליקצייה, לגלול בין הפריטים השונים, ובלחיצת כפתור לקבל עד הבית מוצר שבמקרים רבים יוצר הרחק-הרחק מעבר לאוקיינוס. "אני מכורה לאמזון", מספרת ד"ר תמר מקוב, ראש המעבדה לכלכלה מעגלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, "גרתי בארה"ב שבע שנים, ואמזון מדהימים בדיוק בגלל מה שאתה אומר - הנוחות, היעילות". אולם לעומת הצרכן הממוצע, ד"ר מקוב מקדישה את מרב זמנה כדי לבחון את השפעותיה הסביבתיות של אותה קנייה ברשת.
"יש הרבה מאוד מחקר על קניות אונליין לעומת ללכת לחנות. ברוב המקרים, המחקרים מניחים שנקנה את אותו מוצר באונליין ובחנות, והם אומרים שבסופו של דבר ההבדל בין שתי מערכות האספקה האלה הוא במה שנקרא 'המייל האחרון'", היא מסבירה. "מה הכוונה? אני רוצה לקנות נעליים. ייצרו את הנעליים אז יש לזה השפעות סביבתיות, אבל ייצרו את אותו זוג גם אם אני אקנה אותו אונליין. אז אני יכולה ללכת לחנות, ואם אני מסתכלת על איך הנעליים מגיעות לחנות, ואיך קורה שאני קונה אותן, אז ישלחו את זה מסין, דרך הים בדרך כלל, למחסן גדול, וממנו לחנות ליד הבית, ואז אני אקח את הרכב שלי הלוך ושוב לחנות ליד הבית. במסלול של האי-קומרס שולחים, זה יגיע לנמל, משם למחסן גדול, וממנו איזו חברת שילוח תביא לי את זה הביתה. באופן תיאורטי, השליח עובר בעוד 20 בתים בשכונה שלי, ולכן זה יותר יעיל. אז יש הרבה מאוד מאמץ להתייעל במייל האחרון".
"מה שאנחנו אומרים זה שהמעבר לאי-קומרס משפיע גם על הכמות שאנחנו קונים. כי יש הרבה יותר החזרות, כמו שבחנות יש תאי מדידה ולא כל מה שהיה נראה לי על הקולב אני בסוף לוקחת, אז גם באי-קומרס. הסטטיסטיקה מדברת על זה שבביגוד והנעלה אנחנו מחזירים 30-40 אחוז מכל מה שאנחנו קונים אונליין. המחקרים האלה הם לא של ישראל כי בישראל מאוד קשה להחזיר משהו שקנית לחנות, אבל בארה"ב ואירופה הם מחזירים. אז מה שהראנו זה שרק בגלל הסיבוב של ההחזרה, רבע עד חצי מהמוצרים בסוף הולכים לפח. מוצרים תקינים שאף אחד לא השתמש בהם. זה מבוסס על 600 אלף החזרות של מוצרי אופנה באירופה ב-2022. מה שזה מראה שהאנרגיה והמשאבים שנדרשו כדי לייצר את כל המוצרים האלה, שאנחנו מחזירים ובסוף הם לא מגיעים לשימוש אצל אף אחד אחר - הבזבוז הוא הרבה יותר גדול".
אז שורה תחתונה, עדיף לקנות בחנות?
"לא. השורה התחתונה היא שאם אתה רוצה כללי אצבע, זה לקנות מה שאתה צריך, לא הרבה, ובעיקר יד שנייה. ההנחה שאנחנו יכולים להשתמש בבית שלנו כמו בתא מדידה ואין לזה שום השפעה - היא לא נכונה".
לנוחות התהליך אין משמעות? לא קונים יותר בגלל הנוחות?
"מצד אחד כן, אבל מצד שני לא. התהליך מאוד נוח, ויכול להיות שאני אקנה דברים קטנים שאחרת לא הייתי קונה. מצד שני, נכון בסופר יש את הקטע שאתה נזכר בכל מיני דברים? ו'עד שכבר הגעתי לאיקאה...', אז שם יש משהו שמתקזז. צריך לזכור שגם לחנויות יש עשרות שנות ניסיון באיך לגרום לנו לקנות עוד".
מחקר נוסף בו מעורבת ד"ר מקוב עוסק בקניות יד שנייה והעברת בגדים לתרומה. "גם האופציה של לתרום לוויצ"ו זה לא באמת פתרון", היא מאכזבת את כל מי שאי פעם לקח שקית עם בגדיו הישנים לאחד מארגוני הצדקה וחש שהוא מסייע לאחר. "אף אחד לא רוצה את הבגדים המשומשים שלנו, אלא אם זה פראדה או לואי ויטון. מה שקורה בעולם זה שהארגונים האלה מוצפים מרוב תרומות, רוב הסחורה שמגיעה לחנויות יד שנייה בכלל לא מגיעה למדף, ומבין מה שכן מגיע למדף - לא הכל נמכר".
מקוב ממשיכה ומתייחסת למתח בין מוצרים לשימוש חד פעמי לבין קנייה של רכוש יד שנייה. "אני לא אקנה תחתונים יד שנייה, יש דברים שאין להם שוק יד שנייה. המומחיות שלי זה שימוש חוזר, אבל הייתי אצל רופאת נשים והסתכלתי ואמרתי 'אני מאוד שמחה שיש לה נייר חד פעמי פה', ואני שמחה שמזרקים הם חד פעמיים... יש הרבה דברים שיש יתרון מאוד גדול בזה שהם יהיו חד פעמיים. יש הרבה סיטואציות שבהן זה לא קריטי ולכן אין צורך, אז אין כללי אצבע. צריך להיות צרכן מודע".
מי שמתמחה בשימוש חוזר בציוד הם מיזם "שינוע חברתי". "זה מיזם מדהים", אומרת מקוב. "אנחנו זורקים כמויות אסטרונומיות, 20 או 30 אחוז מהבגדים שיש בחנויות, סחורה חדשה, פשוט הולכת להשמדה, כי לא מוכרים אותה. ו'שינוע חברתי' עובד יחד עם חברות - הם לוקחים את העודפים האלה מקמעונאיות, זה יכול להיות גם כלי בית, בגדים, הנעלה, והם עושים בעצמם התאמה לכל מיני ארגונים שצריכים ומשתמשים, ודואגים לספק להם בחסר כדי שלא יהיה עודף, שלא ייזרק בצד שלהם. זה נכון גם לגבי דברים חדשים, אבל גם למשל אם אמדוקס עוברת דירה ומפרקת את המשרדים, יש להם מלא ציוד אלקטרוני בן שנה או שנתיים, אז הם באים, לוקחים את זה, ובמקום שהפועלים של השיפוץ יזרקו את זה למכולה של הזבל מהחלון, הם באים, אורזים את הדברים ואוספים אותם. הם בעצם מצליחים להפחית אלפי טונות של דברים שהיו אמורים ללכת לפח, מוצאים להם שימוש חוזר".
"פלסטיק זה אחלה"
ד"ר מקוב עוסקת בתחום שנקרא אקולוגיה תעשייתית וכלכלה מעגלית. "זאת איזושהי ראייה שאומרת שאנחנו צריכים להסתכל על השפעות סביבתיות ברמת המערכת כולה, מרמת כריית חומרי הגלם ועד לסוף החיים של מוצר. אז נגיד אני עכשיו מתלבטת בין בקבוק פלסטיק לבקבוק רב פעמי. בקבוק רב פעמי מאלומיניום, האימפקט הסביבתי שלו מבחינת גזי חממה שנפלטים בתהליך הייצור שלו, הוא הרבה יותר גדול לעומת בקבוק פלסטיק. אני אתן לך עוד דוגמה: כשאנחנו מדברים עם צרכנים, מעצבן אותם נורא שיש פלסטיק באריזה. אז אני אומרת 'אוקיי, לפלסטיק הזה יש תפקיד אחר, שהוא לשמור על המוצר'. כי אם אנחנו מסתכלים מבחינת השפעות סביבתיות, לייצר את הטי שירט שאני קונה עולה הרבה יותר גזי חממה, פלסטיק, זיהום, מאשר העטיפה שבה הוא מגיע. ואם העטיפה גורמת לזה שהמוצר לא יתקלקל אז זה מחיר ששווה לשלם אותו".
"יש כל מיני אימפקטים סביבתיים, כולם חשובים והם לא תמיד הולכים באותו כיוון. למשל, אם מה שאיכפת לי זה לוויתנים מתים באוקיינוסים, אז בקבוק הפלסטיק הוא הרבה יותר גרוע מהאלומיניום, אבל אם מה שאיכפת לי ממנו זה גזי חממה, אז בקבוק הפלסטיק הוא יותר טוב מבקבוק האלומיניום. פלסטיק הוא אחלה מבחינת היעילות שלו, מבחינת גזי חממה, הוא ממש ממש טוב. ובכלל, אם אתה חושב על זה שהוא איזשהו תוצר לווי של תעשיית הפטרוכימיה - אנחנו לא קודחים נפט כדי לייצר פלסטיק... זה לא אומר שפלסטיק הוא טוב ואנחנו צריכים להשתמש בו כמו שאנחנו משתמשים בו, עצם זה שחופי הים שלנו כל כך מטונפים זה רק כי פלסטיק הוא כך כך זול ונגיש ויעיל. אבל מבחינת שינויי אקלים הוא לא כזה נורא".
זה קצת מרגיש כמו מלחמה שאין איך לנצח בה
"אבל זה לא אפס או אחת. יש את הגישה ש'הכל מרגיש סותר, וממילא אם אני אעשה משהו, במשהו אחר אני אפגע, אז אני לא אעשה כלום', זה קצת כמו להגיד את זה על בריאות - ברור לכולנו שלעשות איירון מן, לגוף זה לא בריא. להיות אתלט מקצועי זה לא משהו שהוא בריא לגוף. אבל אנחנו אומרים שספורט זה בריא. אז יש עצימות מסויימת, הכל צריך להיות בבאלאנס. אז אני לא אומרת שאסור להשתמש בפלסטיק, אבל אם אתה לא חייב לשים את הסנדוויץ' לילד בעוד שקית, אז אל. צריך להבין, זה שמשהו לא מושלם לא הופך אותו ללא שווה את זה".
בניסיון לנצח במלחמה, קוראת ד"ר מקוב לציבור לדרוש מהחברות הגדולות להיות אחראיות למעשיהן. "יש לנו יכולת מוגבלת", היא אומרת, "היכולת שלי בתור תמר מקוב להשפיע על האתגרים הגדולים הסביבתיים היא מאוד מצומצמת. היכולת שלי בתור ד"ר תמר מקוב היא כנראה יותר גדולה. הרבה פעמים בתפקיד המקצועי שלנו יש לנו הרבה יותר יכולת להביא את השינוי שאנחנו רוצים".
היא מספרת על מפגש שהיה לה עם גורם בכיר באחד הבנקים הגדולים בארץ, "איש שבכובע האישי אולי יש לו השפעה, אבל בכובע המקצועי יש לו הרבה יותר. שאלתי אותו מה הוא עושה כדי לצמצם השפעות סביבתיות, אז הוא סיפר לי את הסיפור הידוע על ילד שזורק כוכבי ים שנותרו על החוף לאחר הגאות חזרה למים, וכשמישהו אומר לו 'אבל יש פה אלפי כוכבי ים', הוא עונה 'אני עושה את מה שאני יכול'. אני חושבת שזה מסגור שהוא נוח לאנשים שמובילים בתעשייה בארץ, בגלל שזה לא נכון. כאדם פרטי אולי לי ולו יש את אותה כמות השפעה, אך במסגרת תפקידו יש לו יכולת השפעה הרבה יותר גדולה, ואני חושבת שאנחנו צריכים לדרוש ממנו לעשות יותר. אנחנו צריכים לצאת מהתפיסה שאנחנו מעט אנשים, ועם קטן, ו'אם רק אני אזרוק את בדל הסיגריה שלי, זה לא משנה', ולהבין שאנחנו לא ארה"ב או אוסטרליה. לא מבחינת מנטליות אישית, לא מבחינת מנטליות קולקטיבית ובטח ובטח שלא מבחינת תכנון ארוך טווח".