"אספו גופות בלי לרשום, בלי לצלם, בלי כלום. סתם, כמו שקי חול זרקו אותם על משאיות, והביאו לשורה לזיהוי. וכשעשו זיהוי לא רשמו כלום, אפילו לא סיבת המוות. אמרו לנו שבשורה הם היו כל כך לחוצים מהכמויות של הגופות, שהם לא עשו ניתוח אחרי מוות. הם עשו בדיקת דנ"א ושלחו לפי הכתובת, זהו". כך מתאר דוד וסילקובסקי - אביה של ד"ר ליליה גורביץ' וסילקובסקי, תושבת עומר שנרצחה בנובה - את הכאוס ששרר לאחר הטבח הנורא בפסטיבל, ובהליך זיהוי הגופות.
אתמול דחה ביהמ"ש את בקשת המדינה למחוק תביעה של עשרות ניצולי המסיבה שטענו כי המסיבה אושרה למרות התרעות שהתקבלו. "הבלאגן של הימים הראשונים היה לא נתפס. זה יותר דומה לתסכול, חוסר אונים כזה. מה אפשר לעשות? זה ברדק", מתאר וסילקובסקי את תחושותיו, אך מדגיש כי הוא כועס על קודקודי המדינה והצבא - ולא על המדינה עצמה. "אי אפשר להתעלם מהעובדה שכמה אנשים בדרגים הגבוהים חושבים יותר על עצמם מאשר על התפקיד. מבחינת המדינה, ביטוח לאומי מאכיל אותנו בכסף, זאת לא הבעיה. פה אין אפילו צל של תלונה, רק תודה רבה".
תגובתו של האב אינה מובנת מאליה, כפי שניתן ללמוד מעצם התביעה שהגישו ניצולי הטבח. הוא ויתר בני המשפחה לא יודעים כמעט כלום על מותה של יקירתם, ונאלצו להסתפק בהסברים ריקים מתוכן של נציגי הרשויות. "כמעט מיד כשהתחילו האזעקות הראשונות, בערך 6:40, אנחנו כבר קיבלנו וואטסאפ", מתאר דוד את בוקר הטבח במסיבה, אליה הלכה בתו עם חברה שלומי סבידיה ז"ל. "היא כתבה שהכל בסדר והם היו באיזשהו פסטיבל ותכף מתארגנים לחזור הביתה. אחר כך היא כתבה שהיא דיברה עם יאיר (אבי ילדיה, ע"א) שהילדים בסדר - הם היו בהורות משותפת, אז זאת הייתה שבת שלו. 7:46 היא כתבה שהם זזים לכיוון הבית, וזהו. יותר לא הייתה שום תשובה, שום דבר. שלומי כתב יותר מאוחר לאחותו, קרוב ל-9:00, שמישהו עצר אותם ולוקח אותם למקום מסתור. איפה, מה, מו, מי, איזה מקום מסתור? אנחנו כבר לא נדע לעולם".
"המידע היחיד שקיבלנו זה שאת הטלפון שלו מצאו בצומת גמה. הטלפון של לילי - לא ידוע איפה מצאו אותו, אבל לפי גוגל טיימליין שעוקב אחרי הטלפון, המיקום האחרון שלו היה הכניסה למחנה רעים, לאוגדת עזה. היא הייתה קצינה, והכירה את האזור הזה בעל פה, אז היא חשבה שהיא תמצא שם הגנה. הם לא היו יכולים לדעת שאוגדת עזה כבר בידיים של החלאות האלה", הוא מספר. "זה מרחק קילומטר וחצי בין הנקודות, איך זה הגיע לשם אף אחד לא יכול להסביר לנו. אחר כך קיבלנו את המכשיר עצמו, אבל לא רשמו איפה מצאו אותו. קיבלנו טלפון הרוס, פגום למצב שבלתי אפשרי לפתוח אותו, יש עליו איזה מכה דומה למכה של רסיס כלשהו, עד כדי כך שהטלפון התעקם. הדבר היחיד שבגללו הצליחו לזהות למי שייך הטלפון זה הסים קארד, שלא נפגע. לפחות ככה אני מתאר לעצמי. אבל עובדתית, הכל ניחוש, כי המשטרה לא נותנת לנו אפילו פיסת מידע. שאלתי שאלה פשוטה, מה סיבת המוות? כדור, סכין, פיצוץ - מה? לא, שום דבר. אנחנו לא יודעים שום כלום".
כאשר דוד מדבר על בתו, ניתן לשמוע בקולו עד כמה הייתה כל עולמו. "בכל מקום, כל פעם שאתה חושב על משהו, אז באיזשהו שלב זה עובר ל'מה היא הייתה עושה', ו'מה אנחנו היינו עושים לו היה ככה וככה'. זה כל הזמן נוכח, כל הזמן".
"היא הייתה ילדה מיוחדת מאוד", הוא מספר. "המעבר הזה בגיל 5 וחצי, אנחנו עלינו ארצה, ועד שהיא התקבלה לחברה ולמדה את השפה... בסוף היא צחקה כמובן שמוזר, היא חיה 30 שנה בארץ ולא מרגישים לא במבטא ולא בכלום, ועדיין כולם מזהים בה רוסיה. לא שזה הפריע לה, אנחנו השתדלנו לחנך אותה שזה צריך לקבל כגאווה".
מתי הבנתם כמה שהיא חכמה?
"היא הייתה ילדה די רגילה, לפעמים היו שם קפיצות שהיא למדה יותר מהר מילד ישראלי ממוצע. היא למדה יותר מהר תנ"ך, ספרות, כאלה דברים. איפשהו בכיתה א' או ב' הגיע רבי לפני ראש השנה לכיתה והתחיל לשאול כל מיני שאלות, והילדה היחידה שענתה מיידית זו הייתה היא, עולה חדשה ממולדובה. הוא היה מופתע שעולה חדשה, דוברת רוסית, והיא דווקא עונה לשאלות. למה, מאיפה היא יודעת? כי היא אהבה לדבר עם סבא שלה. הוא אהב לדבר איתה וסיפר לה כל מיני סיפורים, אפילו לא ידענו עד שסיפרו לנו בביה"ס".
לילי השאירה אחריה זוג תאומים בני 7, דקל ותמר. "לפעמים, במיוחד הילדה, אומרת 'אני רוצה את אמא', וככה לפי מצבי רוח, לפי סיטואציה. אנחנו משתדלים לספר ככל שאפשר, להראות תמונות, סרטונים, מה שנשאר לנו מהזיכרון שלנו, מהארכיון של המחשב. אמרתי פעם לאשתי - אני מרגיש חי רק כשהם נמצאים פה. כל השאר אני ככה, קפוא, לא יודע איך להסביר את זה. כשאנחנו עסוקים עם הילדים אנחנו בהיי כזה, הרי הם קטנים, הם לא אלה שיכולים לשבת ולבכות. הם בכו, הרגישו, אבל הם עדיין ילדים בני 7 והם צריכים את המשחקים שלהם והסרטים שלהם וכל מה שבנוייים חיים של ילדים".
היא אהבה את הילדים מאוד
"כן, כן, בוודאי. היא עבדה על הילדים האלה, הם עבדו קשה. לעשות בדיקות, שהכל יהיה תקין והכל יהיה מסודר. יש לנו היסטוריה של האחים של לילי, שיש שם מוטציה גנטית שהובילה למחלה קשה, פיגור שכלי ועיוורון מאה אחוז. לכן הבדיקות היו מאוד מאוד מורכבות".
"הקהילה בעומר עטפה אותנו בחיבוק מאוד חם, ועזרו לנו, וארגנו לנו את השבעה, כי בחיים לא היה לנו דבר כזה שמאות אנשים מגיעים מדי יום, הביאו כיסאות, גזיבו, הביאו אוכל בלי סוף. הביאו לנו כל כך הרבה אוכל, ששלחנו אותו לגדוד חיילים שישב באזור התעשייה בעומר", מתאר וסילקובסקי.
חלק נכבד ממשלוחי האוכל שקיבלו בני המשפחה הם בזכות עבודתה של לילי ז"ל, ד"ר לכימיה, כמנהלת מעבדה ביולוגיה מולקולרית בחברת סטארט אפ ייחודית. "הסטארט אפ נקרא AMAI, זה 'מתוק' ביפנית כמו שהבוס שלהם אילן סמיש מספר. הם חיפשו תחליף לסוכר מן הטבע ומצאו איזה חלבון. הם נסעו למעבדה באוסטריה בשביל לעשות כמה ניסויים והצליחו שם לקבל חלבון שהוא פי אלף יותר מתוק מסוכר. כלומר גרם אחד של החלבון מחליף קילו סוכר. ואז גם שטראוס וגם תנובה עמדו על הרגליים האחוריות לידם וחיכו לתוצר. וכשזה קרה, שתיהן שלחו לנו ארגזים של כל מיני מוצרים שלהם, ואת זה שלחנו לחיילים. הסטארט אפ עכשיו במצב בעייתי כי כבר כמעט שנה הם לא יכולים למצוא מחליפה ללילי, אומרים שהיא הייתה כל כך מיוחדת וגאונה. הם פתחו את יומן העבודה שלה, ואמרו שהרעיונות שהיא השאירה שם יספקו להם עבודה לחמש שנים קדימה. אבל לא יודע כמה זה יצליח, כי הבלאגן חוגג וכוח אדם אין. מסובך".