לפני כחודשיים עברו הבמאי והמפיק דניאל אלטר ורעייתו צביה לגור ברהט. בטרם יורמו גבות, חשוב להדגיש: זוהי עצירה נוספת, ככל הנראה לא אחרונה, במסלול חייהם של מי שהגדירו עצמם "די צוענים, נודדים. אנחנו קצת שנות ה-60 כזה. היפים אולי". חרף מקרי הירי והאלימות המרובים בעיר, ביניהם גם רצח תושב העיר הבוקר (ראשון), דניאל מבהיר: ירי ואיומים יש בכל מקום בו גרנו, טוב לנו פה - והלוואי ועוד יהודים יבואו לכאן בעקבותינו.
"אני הרי עובד פה כבר שלוש וחצי שנים" מבהיר אלטר בפתח השיחה איתו. "אני מכיר את רהט, לא הייתה לנו מערכת ציפיות. אנחנו פשוט חיים".
החיים כמי שבא לעיר לעבוד דומים לחיים כתושב של ממש?
"ממש כן. יכול להיות שהכל עוד לפנינו, פתאום יכול להיות שהדברים יראו אחרת, ואני לא אומר לרעה - אני אומר לטובה. בכל מקרה, כרגע אנחנו מאוד רואים עין בעין, אותו דבר".
אלטר עובד בתחום האמנות והתרבות כבר 50 שנה, ובין היתר היה מנכ"ל תיאטרון החאן בירושלים ומנכ"ל אמנות לעם, הפיק עם חברת הפקות שהייתה לו פסטיבלים כמו פסטיבל הזית בגליל ופסטיבל יחיעם. "באיזשהו שלב עברנו, צביה ואני, לעוטף. גרנו במושב יתד, לאחר מכן - לפני המלחמה כמובן - החלטנו ללכת משם, ואז מה שאני חשבתי זה שאני צריך לשנות את הסטיגמה של הבדואים בנגב. לא יכולתי יותר לשמוע על הדרום הכבוש, ועל האנסים, והמופרעים, והמתפרעים, ועל הנוסעים והנוהגים, כל דבר שנגמר ב-ם'. ואמרתי 'אני רוצה לתרום כמיטב יכולתי לעיר הזאת, ובכלל לאזור ולבדואים באזור'".
אתה מדבר על סטיגמות, אבל עובדתית - כמעט מדי יום יש אירוע ירי ברהט, למשל
"בוא נשים את הדברים בפרופורציות. יש לי ירי סביב לבית, לפעמים. זה נכון. אבל היה לנו ירי גם כשהיינו בקריית שמונה שנתיים, במלחמת לבנון הראשונה. היה לנו ירי של קטיושות, מה שהיום אתה רואה שקורה בצפון קרה בקריית שמונה ובאזור. לא באותם ממדים, כן באותם ממדים, אני לא יודע - אני רק יודע דבר אחד - מאות ו/או אלפים של קטיושות נזרקו סביב קריית שמונה, ואנחנו גרנו שם, ועברנו ממקלט למקלט ועשינו הפקות לילדים ולמבוגרים כי ביקשו מאיתנו. עזבנו את הבית שלנו, השארנו את הילדה שלנו שם, ועברנו ממקלט למקלט. כך שיש לנו ניסיון ביריות ובקטיושות".
"אחר כך עברנו לעוטף, העוטף לא נראה יותר טוב מהבחינה הזאת. היו מספיק טילים ומספיק צרות גם בעוטף. שלא נדבר על ירושלים, ירושלים זו הייתה עיר שגרנו בה ואכלנו אותה לא מעט - התפוצצו אוטובוסים והתפוצצו כאלה ואחרים, זו הייתה תקופה נוראית. בתחנה שליד החאן נהרגו אנשים! לא יכולנו לצאת מהבית והופ, פיצוץ. והופ, עוד אחד. זאת הטרגדיה של העם היהודי בארץ ישראל, לאן שלא תלך - מפוצצים אותך, יורים עלייך. זה מה שקורה. לאן שלא הלכנו, מהגליל, לירושלים, ולהרצליה, ומהרצליה לעוטף - בכל מקום קמו עלינו לכלותנו. ויכולנו להם".
ובכל זאת, בראש שלי יותר מפחיד שהירי הוא ברחוב מחוץ לבית
"כן, אבל חיים פה אנשים, נכון? אז זה באמת משנה אם אנחנו יהודים או בדואים? אני לא מוצא את העניין הזה של השוני. לא חיים פה בדואים? הם חיים פה. הם לא מסתכנים באותה מידה? הם מסתכנים באותה מידה".
אחד הדברים עליהם מדבר אלטר בהקשר הזה, הוא מעורבותה של החברה הבדואית ושל תושבי רהט בפרט באירועי 7 באוקטובר - שגם בקרבם נרשמו הרוגים ונרצחים, חטופים, וכמובן שגם אנשים שסייעו להציל חיים. "הם עבדו במגן או עבדו בניר יצחק או בבארי, והם נפגעו, ומהצד השני הצילו - חיים משותפים. יוסף הלך ונסע 5,000 פעם כדי להציל אנשים. ויש חטופים, ויש הרוגים ברהט. ונכון, הסיכון שלהם להיפגע באיזו מכונית תופת בבאר שבע היא בדיוק כמו שלי. מישהו יבדיל? כשהוא ישים את מכונית התופת, איכפת לו אם אני יהודי או בדואי? אותו דבר גם פה. אז הם יורים, אז בסדר, הם יירגעו. או שכן או שלא", הוא אומר וצוחק.
איך הגיבו הקולגות ברהט?
"הרימו גבה. גם הקולגות הבדואים שלי וגם הקולגות היהודים שלי. אתה יודע, הדבר הראשון שקורה זה שמסתכלים עלינו כאילו נטרפנו באיזשהו טירוף, באיזשהו סינדרום - והפעם לא סינדרום ירושלים, אלא סינדרום רהט. כאילו יש לנו איזו בעיה. לא, אין לנו שום בעיה, הכל בסדר. אי אפשר כל השנים להטיף ולדבר על חיים משותפים, על דו קיום, על רב קיום. בואו נעשה. בוא נראה איך אנחנו משתלבים, ואיך אנחנו יוצרים חברה יותר טובה, זה הרעיון. אולי יבואו עוד יהודים? אולי נצליח ליצור פה נווה שלום מספר 2? אין לי תוכניות כאלה, אבל אני אומר - לא יודע".
אם ככה, אז בוא נדבר חיובי - מה טוב בחיים ברהט? מצאת מסעדה סודית מומלצת?
"אנחנו נהנים מעצם העשייה. כשאני סיימתי להפיק עוד מיזם תרבותי אחד, שזה פסטיבל האנימיקס ברהט, או כשסיימתי להפיק את היזמות של פסטיבל הקולנוע... זאת המתנה הגדולה ביותר שאני יכול לקבל מרהט - את האפשרות להגשים את החלומות שלי, ולשכנע וליזום ולעשות, ולהצליח - יחד עם תושבי רהט - לקדם את התרבות והאמנות ברהט. אנחנו לא אוכלים במסעדות ככה שאני לא מכיר את המסעדות, אין לי מושג ירוק, מסעדות לא עושות לנו את זה. אבל הנגישות למשל - של הירקן, ושל המכולת, ושל הקפה בבוקר, כל בוקר ב-7 בבוקר אני עוצר אצל מוכר הקפה ושותה קפה של בוקר ולוקח אותו לאוטו, ולהגיע לעבודה ולפגוש את החברים, זה הדברים החיוביים שלנו".
אלטר מספר כי המגורים ברהט זהים מבחינתו לחיים בעיר יהודית ממוצעת כמו מודיעין, בה חי במשך שש שנים. "גרנו במגדל, מהגבוהים האלה, 25 קומות, בכל קומה ארבע דירות. כל ערב הייתי חוזר מרהט, נכנס לחנייה, עולה למעלה במעלית נכנס לתוך הבית. שואלים אותי 'איפה אתה גר?', 'אני גר בבית'. מה, אני גרתי במודיעין? זאת עיר נפלאה, הכל נכון - לא מצאתי שירותים שונים ברהט מאשר במודיעין. בחיי אלוהים. לא מצאתי שום שינוי. אתה הולך לקופת חולים? הלכתי פה לקופת חולים, במה זה שונה? לאן שאתה לא הולך זה בדיוק אותו דבר. הירקן והמכולת והסופר והחנויות - הכל אותו דבר".
"להיפך", הוא מדייק את עצמו לפתע, "יש דבר אחד שהוא שונה - זה השבטיות העוטפת. עוטפים אותנו פה באהבה, בהוקרה, זה נעים. זה נעים שאתה יודע שיש לך על מי לסמוך, שהשכנה למטה - לא עברו 24 שעות והיא הייתה למעלה עם מגש של פעם אחת רימונים, ופעם אחת קלמנטינות, ופעם אחת מיץ רימונים, ופעם אחת עלי גפן ממולאים, ואתמול בערב יצא לנו לשבת פה על המרפסת ולדבר איזה שעה שעתיים, על כלום. על כלום. אבל זה היה נעים. ואז צביה ואני ידענו שאם יבואו חלילה עניינים של סליחה וחסד, יש לנו על מי לסמוך. זאת אומרת שאם חס וחלילה יקרה משהו או שנזדקק למשהו, לא יודע מה - אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו בני 70 פלוס - אני בטוח שבכל רגע נתון אני יכול להרים טלפון לאנשים שעובדים איתי או לשכנים פה, וכולם יעמדו אחריי. וזאת תחושה טובה, מאוד".
אז עכשיו אתם נשארים ברהט לתמיד?
"אנחנו רוצים, כן. למרות שבעברנו אנחנו די צוענים, נודדים, היום אותי זה כבר משעמם. לדעתי, השם הכי נכון לנו זה... אנחנו קצת שנות ה-60 כזה. היפים אולי, יש משהו היפי. אפילו את המוזיקה של שנות ה-80 אנחנו מעדיפים על כל מוזיקה אחרת. תשאל אותי איזו מוזיקה אני הכי אוהב, אז תמיד זה דון מקלין ובוב דילן, מוזיקה טובה מה שנקרא".
פיס אנד לאב?
"בוא", הוא מסתייג מיד מההגדרה, "נכון שבאיזשהו שלב בחיי מאוד הייתי ב'שלום עכשיו' ומזדהה מוחלט עם אייבי נתן, תקופות כאלה של הפגנות ולהיות בירושלים בהפגנה שאמיל גרינצווייג חוטף. כן, היינו שם. אבל אני אף פעם לא הלכתי עם הסמל של השלום עליי".