פסגה אחר פסגה, אביחי שלי לא נותן לכפל המוגבלויות לעצור אותו

השנים הראשונות לחייו של אביחי שלי, בן 41 מנתיבות, לא היו קלות. בגיל שנתיים הוא איבד את השמיעה בגלל טיפול רפואי מציל חיים שנאלץ לעבור, וכתוצאה מכך לא ידע לדבר עד שהיה בערך בן ארבע. לאחר שכבר הרכיבו לו מכשירי שמיעה והוא חזר לשמוע, רצה הגורל ובמהלך משחק בגן שעשועים מחוץ לביתו הוא נפל מאחד המתקנים, נכנסו לו זכוכיות לעיניים, והוא התעוור. קרוב ל-40 שנה אחר כך, ואחרי שהוא הגשים שלושה חלומות גדולים, שלי עובד על כתיבת ספרו החדש שמתאר את סיפור חייו מעורר ההשראה. מי היה מאמין? כנראה שהוא.

את ספרו "לראות אחרת" הוא כותב, לדבריו, כבר עשר שנים. "כל פעם כתבתי קצת, כל פעם הוספתי, ושיקפתי את התחושות שלי באותם רגעים, את הכעס והכאב מצד אחד, אבל גם את השמחה ואת תחושת הניצחון מהצד השני כל פעם שהצלחתי להגיע להישג נוסף", הוא מספר.

ואכן, דרכו של שלי רצופה תהפוכות, אכזבות והצלחות. את בית הספר היסודי התחיל בשנת 1991, "באותן שנים לא היה מקובל עדיין לשלב ילדים עם מוגבלויות בבתי ספר רגילים כמו היום" כדבריו. הוריו ביקשו לרשום אותו לבית ספר "רגיל", הפיקוח מאוד התנגד, אולם בסופו של דבר הם הצליחו. "מבחינה לימודית הייתי בסדר גמור, אבל מבחינה חברתית היה ממש ממש לא טוב. ואז סיימתי את היסודי ועברתי ללמוד בכפר מימון, לא רחוק מנתיבות, ושם הכל התהפך והשתפר לטובה, בראש ובראשונה היה שם שיפור במצב החברתי. הפכתי לילד אחר, עם ביטחון עצמי, שמחת חיים, התחלתי לפרוש כנפיים והחלטתי שאני רוצה להגשים שלושה חלומות: לזכות בחידון התנ"ך העולמי, לשרת בחיל המודיעין ולנהל השקעות בבורסה, להתעסק עם כספים ופיננסיים".

במשך ארבע שנים ניסה לזכות בחידון התנ"ך העולמי לנוער, עד שבשנת 2002 הצליח. "התחלתי לנסות כשהייתי בן 15, הייתי בכיתה ט'. שנה רביעית סופסוף זה לא נכשל, סופסוף אני עובר את כל השלבים עד לחתן התנ"ך העולמי לנוער לשנת 2002, תשס"ב, וככה אני מגשים את החלום הראשון שלי ואני מבין שאסור לוותר בקלות, ואם מנסים ומנסים אז כל החלומות שלנו הם בני הגשמה".

משם המשיך להגשמת החלום הבא - שירות משמעותי ביחידת העילית 8200. "בהתחלה כמובן שלא רצו לגייס אותי והקשו עליי מאוד בעניין הזה, אבל אחרי שנה וחצי של ביורוקרטיה וטרטורים, בסופו של דבר גייסו אותי", הוא מספר. "ההתחלה של השירות הייתה מאוד מאוד קשה, התחלתי לגמרי ברגל שמאל, אבל ככל שעבר הזמן אני הבנתי את המסגרת, המפקדים שלי הבינו אותי, והתחלנו לעבוד יותר ויותר טוב, והסיום של השירות היה מצוין: השנה השלישית במיוחד הייתה שנה מאוד מוצלחת עם הרבה הישגים, גאווה גדולה".

"אחר כך המשכתי לחלום השלישי, הלכתי ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון, למדתי תואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן, עברתי את הבחינות של רשות ניירות ערך כדי לקבל רישיון של מנהל השקעות מוסמך", הוא מתאר בקצרה מסלול ארוך וסיזיפי. "את הקריירה שלי התחלתי כמנהל ההשקעות העיוור הראשון בישראל, בבית ההשקעות פסגות, עבדתי שם שמונה שנים, אחרי זה עברתי לתפקיד של יועץ פיננסי בדלויט, עבדתי שם 8 וחצי שנים. ממש לפני חודש התפטרתי משם, ואחרי החגים אני אמור לעבור לפניקס, והחלטתי לנצל את התקופה שבין עבודות כדי להוציא את הספר שלי".

נכון לימים אלה, ספרו של שלי כבר נמצא בשלבי עריכה מתקדמים. "הגעתי למצב שיש לי 500 עמודים שכתבתי. התחלתי לחפש עורך, ואז פגשתי בן אדם מקסים, גבר שבגברים, בשם מאור מליקסון. הוא הוציא לא מזמן את הספר שלו, אז ישבנו לקפה בביג בבאר שבע והוא אמר לי 'בוא אני אחבר אותך לעורך שלי, הוא יעשה לך עבודה מעולה', ואז הוא חיבר אותי לעורך המקסים שלו סימון טטרו. ומאז שהתחברתי עם סימון זה פשוט התחיל לרוץ. תוך פחות מחודש אנחנו כבר בעיצומה של עריכת הספר, ואנחנו רוצים להוציא אותו בנובמבר הקרוב, לקראת חנוכה. בכל זאת, זה סיפור של עיוורים, ואור, וחושך, אז זה מתאים מאוד"

להוציא לאור ספר זה עניין די יקר, מאיפה הבאת את הכסף?

"עלה לי רעיון לנסות את הכיוון של הדסטארט. התחלנו שבוע שעבר, יום ראשון שעבר, יעד שאפתני של 70 אלף שקל, ותוך שבוע וחצי אנחנו כבר עם 60 אחוז גיוס", הוא מספר בגאווה. "ומה שיפה לראות, בין כל האנשים שתמכו יש פה אנשים מכל קצווי הקשת, יש פה עיתונאים בכירים מהשמאל הקיצוני, עיתונאים בכירים מהימין הקיצוני, יש פה דתיים, יש פה חרדים, יש פה חילונים גמורים. אני חושב שזה יצר איזשהו עניין של קונצנזוס, כולם יכולים להתחבר לאדם עם כפל מוגבלויות שלא מוכן לוותר על הזכות שלו להצליח, ולהיות שווה בין שווים, ולהצטיין. אני תמיד מדבר עם אנשים על כמה חשוב לראות את הטוב בכל דבר, לא לוותר בקלות, להאמין בעצמנו - אלה ערכים שהם אוניברסליים, זה לא משהו פוליטי, לא מעורר מחלוקת".

אחד הפרקים בספרו של שלי יעסוק, איך לא, בחוויותיו מ-7 באוקטובר. "הייתי בחג בבית שלי, ישנתי כשהכל התחיל. אני ישן בלי מכשירי שמיעה אז לא שמעתי את האזעקה, ופתאום הבן שלי, ילד קטן בן 5, בא, מרביץ לי, מנער אותי, מפיל אותי מהמיטה, ואני לא מבין מה יש לו, מה הוא מעיר אותי בצורה כזאת, למה הוא מתנהג ככה. ואני בא לשים את מכשירי השמיעה ולנזוף בו על ההתנהגות שלו, ושלא מעירים את אבא בצורה כזאת, ואז אני שומע את האזעקה והוא מושך אותי - 'אבא בוא לממ"ד', וביד השנייה הוא תופס את אחותו הקטנה, ילדה בת שנתיים, ובתוך כל הבלאגן הזה נדהמתי איך ילד בן 5 לוקח פיקוד ומריץ את כולם לממ"ד".

"שם כבר הייתה אזעקה אחת, חשבנו שאפשר לצאת. באים לצאת, עוד אזעקה, ואז בצהריים, בסביבות 12, אנחנו שומעים דפיקות בדלת ואת אבא שלי צועק 'תפתחו מהר'. פתחנו, ואז הוא אמר לנו 'פרצה מלחמה, יש מחבלים ברחובות, תבואו תהיו איתנו, אני לא רוצה שתהיו פה לבד'. ואז הלכנו לבית של ההורים שלי ונשארנו שם יומיים. אשתי והילדים הלכו למרכז כדי להתרחק, אבל אני לא עזבתי את הבית במלחמה כי אבא שלי לא רצה לעזוב ופחדתי להשאיר אותו לבד, לא הרגשתי בנוח ללכת איתם".

הקשר של שלי עם הוריו הוא חזק מאוד, ובמהלך השיחה איתו נדמה שוב ושוב כי הוא זוקף לזכותם את הצלחתו לא פחות מאשר לזכות עצמו. "לא יכולתי ללמוד לדבר עד סמוך לגיל 4, ואז בגיל 4 סופסוף הרכיבו לי מכשירי שמיעה, חזרתי לשמוע, ואמא שלי בעיקר לימדה אותי לדבר", הוא מספר. "אני באמת לא יודע איך ההורים שלי הצליחו על אף ולמרות הכל לצלוח את כל האתגרים ואת כל האנשים שעמדו בדרכם, ולהביא אותי למצב שאני נמצא בו היום. אני לא יודע להגיד אם אני הייתי מגייס מתוכי תעצומות נפש כאלה כמו שהם גייסו, אל תשכח גם שיש להם עוד ארבעה ילדים בבית ואת כולם הם צריכים לגדל ולקדם. אז אני באמת לא יודע איך הם עשו את זה, חוץ מלהוריד בפניהם את הכובע ולהגיד מיליון פעם תודה רבה, אין לי מילים".

גם לאחר שהגשים את שלושת חלומותיו הגדולים, ממשיך אביחי שלי להגשים חלומות. "בשנתיים האחרונות אני מוצא את עצמי מגשים חלומות קטנים שנדחקו לקרן זווית ולא הספקתי לעשות אותם. לפני שנה יצאתי לעשות טרק בנפאל, לאגמים הקפואים, וזה חלום שרציתי לעשות אותו עוד לפני 20 שנה כשהשתחררתי מהצבא", הוא מספר. "רציתי לצאת לטיול הגדול, סביב העולם, ודיברתי עם חברים שלי שידעתי שהם יוצאים, ופתאום אני מקבל את כל התירוצים האלה, 'אני מפחד לקחת אחריות על בן אדם עיוור', ו'זה טרק, זה מסוכן'. היה לי מאוד מאוד קשה שחברים שלי דחו אותי, והייתי צריך להמתין בסבלנות עם ההגשמה של החלום הזה. ואז בשנה שעברה הרב של חב"ד בקטמנדו פרסם הודעה שהוא רוצה להוציא טרק שהוא מונגש לעיוורים. אז קפצתי על המציאה. במשך שבוע טיפסתי שם לאגמים הקפואים וזה היה אקשן לא נורמלי".

עוד חלום קטן אותו מגשים שלי בשנתיים האחרונות הוא להיות משפיען ברשתות החברתיות. ועם 90 אל, עוקבים בשלל הפלטפורמות, עושה רושם שהוא בכיוון הנכון. "אני שואף להיות משפיען חברתי, אם זה דרך הפעילות שלי ברשתות החברתיות, אז אני מרגיש איזה סוג של כוח בידיים, להשפיע על כל עשרות האלפים האלה, ודרך הסרטונים והתכנים ההומוריסטיים או תכנים של השראה שאני משתדל להעלות כל הזמן, אז אני מנסה לגרום לאנשים להאמין בעצמם, וגם להגביר מודעות לעולם הזה של אנשים עם מוגבלויות. יש גם איזשהו חלום להיכנס לזירה הפוליטית, להיבחר לכנסת ולייצג אנשים כמוני, שיהיו שמחים ומאושרים".

להשתתפות בהדסטארט של אביחי שלי לחצו כאן. בהצלחה!