משפחת אטיאס הקימה תחנת רענון לחיילים ב-7 באוקטובר, ומאז הם מפעילים את המקום באופן רצוף, 24/7, ומארחים את החיילים בלב פתוח. כששואלים אותם מי האחראי ואיך זה מתקיים, הם עונים - עם ישראל כולו, כי האוהל מתקיים בזכות מאות מתנדבים, מכל גווני עם ישראל האהוב.
איך הכל התחיל?
חני, שאחיה אוריה ובן דודה מיקי יזמו את הפרויקט, מספרת: "ב-7 באוקטובר נחשפנו לאירוע הקשה שקרה, לטבח הנוראי. לא היינו בארץ, אך למחרת מיד השגנו טיסה לארץ. בדרך כבר חשבנו איך ומה אנחנו יכולים לעשות למען העם במצב הקשה הזה. למחרת פשוט יצאנו לחלק דגלים בצמתים ובבסיסים כדי להעלות את המורל. זה היה פשוט אינסטינקט. אחרי יומיים, אח שלי, אוריה, שהוא קצין לשעבר בגולני, יזם את זה, כי הוא הבין שזה הולך להיות ארוך בזמן שכולם עוד היו בהלם. וכך הוא החליט יחד עם מיקי: מקימים תחנת רענון בדרום".
"יומיים לאחר מכן הוא נסע דרומה, הגיע עד למחסום הכי רחוק סמוך ליד מרדכי, צומת מבקיעים. אחרי שבדק כמה מקומות התמקם בתחנת הדלק, התקבל בשמחה על ידי מנהל התחנה צורי, והרגיש שהמקום מתאים למטרה. פתח קבוצת וואטסאפ, בהתחלה עם חברים ומשפחה. הוא שלח לנו את המיקום והזמין את מי שמעוניין לעזור. מיד נרתמנו. הוא השיג את האוהל, מקררים וגנרטורים, ואנחנו התארגנו כל אחד הביא מה שיכל, מזון ציוד ועוד. אשתו מירב ארגנה את תחום הסנדוויצ'ים, בעזרת היישובים באזור מגוריהם. מיום ליום הוא הכין רשימה של מה שצריך, וככה פעלנו באופן מסודר. בהמשך כל אחד גייס אנשים שהוא מכיר וזה תפס תאוצה והתרחב, עד למערך שלם. בשבוע הראשון התחלנו עם כריכים לצד על האש, בשבוע השני כשגילינו היענות גבוהה, נערכנו עם מתנדבים באופן מסודר, רשימות מי מגיע בכל יום ונבנה מערך מתנדבים מסודר. אני אחראית בעיקר על המתנדבים, אבל כל אחד לוקח תחום אחריות וביחד מתפעלים את התחנה. בהתחלה נכחנו עד חמש, ועם הזמן הייתה דרישה גם בשעות הערב והחלטנו להרחיב את הפעילות של המתנדבים עד תשע בערב".
דוגמה אישית: "האוהל מבחינתנו מייצג את כל העם ואחדות. אנחנו במשפחה מגיעים ממקום שונה, אחי חילוני ואני דתייה. אני זוכרת שכבר בשבת הראשונה הייתה שאלה, מה עושים בשבת? אחי קיבל החלטה שהוא פותח את התחנה גם בשבת. אני תהיתי לגבי זה, אך לבסוף הסכמנו שבשל המצב, התחנה תפעל במתכונת שבת: לא מבשלים בתחנה, מגישים אוכל שכבר מוכן לפני שבת, נערכים מראש. כמו בשטח, כך בתחנה, בשיח נכון ומתחשב אפשר להגיע לפתרונות טובים יותר".
"ככל שעבר הזמן הצבא התארגן ונערך לפתרונות לחיילים, אבל מבחינתנו התחנה היא הרבה מעבר לאוכל. התחנה היא חיבוק חם לחיילים, שיח, לפגוש אנשים שלרגע קטן הופכים להיות משפחה ובית לחיילים. אחי בדק משבוע לשבוע מה עוד חסר ומה יכול לעזור לחיילים. הוא החליט לפתוח מכבסה במקום ומקלחות חמות. בהמשך הקים מטבח, ובימי הקיץ התקין מזגן שיהיה יותר נעים. תוך כדי הפעילות הבנו שיש חיילים שנמצאים בשטח ולא יכולים להגיע אלינו, דאגנו לנסוע אליהם ולהביא להם מהטוב שיש בתחנה. היה לנו חשוב להעניק להם את האהבה ולתת להם תחושה של בית. אחרי הכל הם עזבו בית בשבילנו, המעט שנוכל לתת להם זה חיבוק ותחושה של בית וידיעה שגם אנחנו עצרנו מעט את החיים שלנו עבורם. כשנכנסנו לחורף התחלנו להכין מרקים טעימים שדיברו עליהם חיילים בתוך עזה, כשהם יצאו חיכו להגיע אלינו לטעום צלחת מרק חמה. במהלך המלחמה הבנו מחיילים שהם לא משתמשים בכל השימורים שבמנת קרב, אז החלטנו על שיתוף פעולה, הם יעבירו לנו את השאריות ואנחנו נספק להם מרקים חמים. וכך יצא שבמקום לזרוק אוכל, שדרגנו אותו למרק טעים. זה הקטע המיוחד של המרקים ואנחנו ממשיכים להכין אותם אפילו בקיץ".
מי בחר את השם עמי-חי?
"התחנה קרויה על שם אחינו, שנפטר לפני 4 שנים. הוא היה חולה במשך שלוש וחצי שנים בסרטן. הוא השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הבכור קצין בגולני והיתר בני 6 עד 16, שכולם מתנדבים בתחנה. אנחנו משפחה מאוד גדולה ומתוך כך יצא לנו לחוות גם אסונות וגם שמחות. אנחנו בחרנו לצמוח מזה, לעשות הכי טוב שאפשר בכל מצב. לאחר הקמת התחנה, חשבנו איך לקרוא לה והחלטנו שנקרא לנקודת הרענון הזאת על שמו, כי השם הזה כל כך מעודד ומתאים לתקופה, הרי למרות הקושי, עם ישראל חי".
אנחנו כבר כמעט שנה אל תוך המלחמה, כמעט שנה אתם שם, היו רגעים מאתגרים?
"היה שלב לאחר כמה חודשים, שאנשים חזרו לעבודה וניסו לחזור לשגרה, גם המתנדבים וגם אנחנו. לאוריה ומיקי יש עסק לנהל, מירב אשתו של אוריה, שאחראית על מערך הסנדויצ'ים והתרומות, צריכה לחזור לעבודה, ואני במקביל עובדת בבית החולים שניידר. הרבה מתנדבים חוזרים לשגרה ופחות זמינים. היה רגע שבאמת תהינו, איך ממשיכים? פחות מתנדבים, התרומות יורדות, אבל הצורך עוד קיים והחיילים מגיעים. אז פרסמנו ומצאנו את הדרך למתנדבים חדשים. תושבים שחזרו הביתה ליישובים באזור תחנת הרענון הצטרפו לכוחותינו, ויחד עם הוותיקים אנחנו עוד פה, כי רק ביחד מנצחים".
אתגר נוסף, היא מספרת, היה בפסח: "בהתחלה חששתי בגלל נושא הכשרות, העדפתי שנסגור לשבוע ונחזור אחר כך, אחי הסביר שדווקא עכשיו זאת ההזדמנות לצאת מהקופסה ולעשות משהו מיוחד וערכי. ואכן, לקחתי את זה על עצמי, יום לפני ליל הסדר כל המתנדבים הגיעו והכשרנו הכל. החיילים ראו את כולם מתאמצים ושמחו שיש מקום עם אוכל כשר וביתי גם בפסח, וכל כך התרגשתי שלא ויתרנו ועשינו את זה. וזה היה שווה כל מאמץ".
ספרי על רגע מרגש
"היה מקרה שזכור לי במיוחד, לילה גשום בו יצאנו לשטח עם מרקים חמים. הגענו לחיילים שרק יצאו מעזה. הכל מלא בוץ ולכלוך, גשם זלעפות ואנחנו שם לפנק אותם. כשהתכוננו ללכת חייל שאל במקרה לאן אנחנו נוסעים, כי הוא צריך להגיע לחתונה של חבר באשקלון. מיד אמרנו 'בוודאי' ונסענו איתו להביא את הציוד, חזרנו לתחנה ומיקי הסיע אותו. טוב מושך טוב, ומצווה גוררת מצווה! היה ביום הזה משהו מיוחד, בשטח מגלים פן אחר של הנתינה, והתודות וההערכה הגדולה שמקבלים מהם זה מדהים".
ספרי על משהו מיוחד שלא כולם יודעים על התחנה
"תוך כדי פעולה, כשהזמן עבר, חשבתי לעצמי מה עוד אפשר לעשות בתחנה מעבר למפגש עם חיילים ואוכל. ועלה בי הרעיון, כל כך הרבה פוטנציאל איכותי יש פה, שידוכים! פתחתי עמדה קטנה עם מחברת וכתבתי פינת שידוכים, כולנו הופתענו מההיענות. היום אני מחזיקה שלוש מחברות מלאות בשמות ופרטים, ואני מחפשת מישהו שיעזור לי לקדם את הנושא. זה כל כך ריגש אותי לראות את הרצון הזה לזוגיות, לבית, מתוך כל החורבן הזה שבא על העם שלנו, בסוף כולנו רוצים בית".
מעוניינים לסייע בעמדת הרענון עמי-חי? מוזמנים להיכנס לגיוס תרומות ולעזור >לפרטים נוספים<
טלפון להתנדבות או להזמנות רס"פים: 0526116050