איך הגעת למקצוע ההוראה?
לפני כתשע שנים בחרתי לעשות הסבה מקצועית וללכת לתחום ההוראה, היה לי ברור כבר ביום הראשון ללימודים שאחזור ללמד רק במקיף א' בו למדתי, במקום בו הרגשתי את חוף המבטחים שלי הסיבות לכך היו רבות: הרצון לחזור לעבוד עם רכזת השכבה שלי דאז, גילה בלאיש, שקיבלה אותי לעבודה כמנהלת בית הספר, לעבוד עם חלק מהמורים שלימדו אותי. הכי חשוב מבחינתי היה לחנך בכיתת אתגר ולהעניק לתלמידים אלו הזדמנות שווה כמו שאני זכיתי לקבל כתלמידה. להפוך למחנכת המדברת בגובה העיניים כמו שגילה וברנרד דיברו איתי.
מאיזה תחום עברת להוראה ולמה?
לפני ההסבה הייתי בתחום המחשבים. הסיבות שבחרתי לעשות הסבה של תוכנית "חותם נעומי" נבעה מכך שהבנתי שאני רוצה להיות דמות משמעותית בחייהם של תלמידים ותלמידות, כפי שמורים שלימדו אותי בתיכון מקיף א' היו עבורי, ובנוסף הרצון לעבוד עם תלמידים שלא מאמינים בעצמם שהם מסוגלים והשמיים הם תחילת הגבול עבורם.
איך יצא ש-3 דורות מתחנכים בבית ספר אחד?
אמא שלי למדה במקיף כי היא גרה בשכונה ג', בקרבת המקיף וגם משום שבזמנו מקיף א' היה המקיף הראשון שנתן גם תעודת בגרות וגם תעודה מקצועית. לימים כשבגרנו אני ושתי אחיותיי גם כן הלכנו למקיף א', משום שאמא שלי רצתה 'שנלמד במקיף א שנחשב למקיף הכי טוב בבאר שבע'. ואכן אחותי הגדולה התחילה ללמוד שם החל מכיתה ט', ואז אני המשכתי ללמוד שם גם מכיתה ט', ואחותי הקטנה הייתה במחזור הראשון שהחלה חטיבת הביניים במקיף.
ספרי על החיבור והייחודיות של בית הספר שחינך 3 דורות...
מקיף א', הוא בית ומשפחה, בתחושה של אימי, שלי של אחיותיי ושל שלושת ילדיי, המסורות שהמקיף דואג לשמר לאורך כל השנים, תחושת השייכות והלימודים ברמה הכי טובה ומותאמת לכל אחד ואחת מאיתנו, הוא זה שיצר את החיבור. מצחיק שבשולחן שישי כשלושת הדורות נפגשים, השיח על מקיף א' ישר עולה בכל שיחה, יש לשלושת הדורות חוויות משותפות לשוחח עליהן, תחשבו על כך כשהילדים שלי מדברים על המקיף, סבתא כרמלה אומרת להם: 'גם אצלי זה ככה היה'.
האם ההחלטה שהילד יהיו במקיף הייתה משותפת או שהיו התלבטויות לגבי מקום אחר מאחר ואת מלמד שם?
כבוגרת מקיף א', היה לי מאוד חשוב שילדיי ילמדו גם הם במקיף שהשאיר עלי חותם וחוויות טובות כתלמידה והתעקשתי להעביר אותם למקיף א', שבזמנו לא היה אזור הרישום שלנו. לאורך שלושת הדורות מקיף א' השאיר בכל אחת ואחד מאיתנו חותמת חיובית והרצון שהילדים שלנו יחוו את אותן החוויות והמסורות שאנחנו חווינו כתלמידות במקיף א', הם אלו שהובילו אותנו לדור שלישי במקיף.
האם חוויתם מורכבות כלשהי בגלל השהות של כולם יחד באותה מסגרת?
כאמא לשלושה ילדים, קבלנו אני ובעלי החלטה ביום הראשון בו נועה בתי הבכורה התקבלה ללמוד במקיף ואני התחלתי את שנתי הראשונה כמורה, שכל ההתנהלות אל מול הצוות החינוכי של נועה יעשה אך ורק אל מול אבישי בעלי. לא הסכמתי לשוחח על אף אחד מילדי עם מורים בבית הספר בשעות הלימודים. כך גם עם בני האמצעי יובל שגם הוא בוגר המקיף וכך גם עם ביתי הקטנה שהשנה עולה לכיתה י'. ההפרדה הזו הקלה גם עלי כמורה בבית הספר אל מול שאר הצוות / החברות שלי, וכך גם לילדיי. השתדלתי שלא ללמד בשכבות שלהם על מנת לאפשר להם הרגשת נוחות. מה שגרם לכך, שאצל שני הבוגרים שלי לקח יותר משנה ואפילו יותר שחלק מהצוות החינוכי בשכבתם ידעו על הקשר המשפחתי שלנו. יש בזה חיוביות - צוחקים על דברים משותפים, מגיעים בבוקר ביחד וכדומה, אך יש גם את הקשיים כפי שילדי אומרים: "אסור לדבר על מורה בפנייך, בגלל שאת במערכת את לא לטובתנו וכדומה".
האם יש לכולם זיכרון מיוחד ממקום מסוים בבית הספר?
היו מורים שלימדו אותי ואחר כך לימדו גם את ילדיי. הרבה זיכרונות מהמקיף משותפים לי ולילדי ואף חלק מהם גם לאמי, סבתא כרמלה. כל פעם מחדש סבתא כרמלה מספרת על איך מנהלת בית הספר בזמנה, הגב' פועה מנצ'ל, הייתה כל לילה מחכה לתלמידים בכניסה לקולנוע ללא גג בשכונת נווה נוי ומוציאה אותם מההקרנה המאוחרת כדי שלא ילכו לישון מאוחר, או על אחת המסורות החשובה בבית הספר של טקס יום הזיכרון בבית הספר ובבית הקברות לזכר בוגרים שנפלו. אמי שחבר לכיתה שלה נפל, ספרה לנו על מיכאל הטייס ודאגה שכול הבנות שלה ילכו להניח זר על קברו ביום הזיכרון וכך אני המשכתי בשיתופה לספר על מיכאל ולדאוג שגם ילדי ייקחו חלק בכל. זיכרון מתוק ומהנה היה סביב המנשה, הקיוסק במקיף ששימש את כולנו ועוד הרבה חוויות משותפות שהופכות לא פעם את השיח המשפחתי למוכר לכולנו.