"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" כתב ד"ר סוס, ואכן בחודשי הקיץ והחופש הגדול ישנה הזדמנות לרבים לצאת ולהגיע לאתרי תיירות מרוחקים יותר. כך מצאתי את עצמי אתמול בראשון לציון, עם אשתי, יושב ואוכל שווארמה כחלק מבילוי זוגי לכבוד ט"ו באב.
שווארמה הוא כנראה המאכל האהוב עליי, ועל עוד רבים - המאכל הוותיק זוכה בשנים האחרונות לעדנה מחודשת. שפים בכירים פתחו שווארמיות, טרנדים מהטיקטוק התגשמו לכדי רשתות שווארמה, נתחי בשר מובחרים התחילו לככב על סיחים ברחבי הארץ, והמחיר כמובן עלה בהתאם. אולם הדעה הרווחת היא שבבאר שבע אין נציגות ראויה למאכל האלים נוטף השומן.
בקבוצת הפייסבוק "שווארמה מפה לאוזן" חברים נכון להיום 129 אלף בני אדם. החברים בקבוצה ממליצים על שווארמיות, מבקרים אותן, ואפילו מפרסמים מתכונים לשווארמה ביתית. אך כשמישהו מבקש המלצה לשווארמה טובה בבירת הנגב, הוא נתקל בתגובות קשות. "באר שבע במצב התרסקות מבחינת שווארמה וכל מי שיגיד לך אחרת וואלה מתפשר על טעם של שווארמה", כתב אחד הגולשים, ואחר הוסיף באותה הרוח: "באר שבע עיר חלשה בשווארמות יחסית לצפון". גולש נוסף כתב "כל מי שמגיע לבאר שבע ודוגם את השווארמות של התחנה המרכזית והסביבה באמת ירגיש שהסצנה פה רעה במיוחד", ואחרים כתבו בתגובה לפוסט שחיפש שווארמיות מומלצות בעיר - "אין!".
בחזרה לדייט הרומנטי (סליחה מאמי) בראשון לציון - אכלנו שנינו פיתה עם שווארמה הודו. על הפס מולנו ניצבו בערך עשרה סלטים וממרחים, ובעמדת הסלטים הסמוכה היו עוד שניים או שלושה. לנו זה הספיק - אני אוכל את הפיתה שלי עם טחינה, נגיעה עמבה ופטרוזיליה, ואשתי המקצוענית עם טחינה, קצת חריף וחצילים מטוגנים. מהרגע שהתחלנו לאכול, העולם קפא - פיתת ענן איכותית ועמידה, שווארמה מתובלת לשלמות בכמות נדיבה, טחינה טובה - קצת דלילה מדי, סלטים טריים, צ'יפס מפנק בצד, זהו. כמה פשוט, ככה טעים.
"מה חסר בבאר שבע כדי שתהיה לנו שווארמה כזאת?", שאלתי אותה בתסכול. הצפון מלא בשווארמיות משובחות, במרכז יש שווארמיות לא רעות, ואפילו לתל אביב - שבמשך שנים נהגו חובבי השווארמה הכבדים לומר שקשה למצוא בה סיח ראוי - הגיעה הבשורה במלוא הדרה. אז מה הבעיה בדרום? ניתן לעבוד עם אותם ספקים, ניתן לתבל על פי אותם טעמים, אז איפה זה נופל?
צריך לומר - יש המון שווארמיות בבאר שבע, ובחלקן אפילו אפשר לסיים ארוחה מרוצים. השווארמה של רונן, שווארמה לב העיר, שווארמה התימני, הסניף המקומי של שרדר ושווארמה מוטפאק - כל אלה הן רק דוגמאות לשווארמיות שלא אתנגד שיביאו לי מהן פיתה (שווארמה אוכלים בפיתה, תתבגרו). אבל לטעמי האישי, ולטעמם של עוד המון חברי קבוצת "שווארמה מפה לאוזן", הן לא מתקרבות לרשימת השווארמות הטובות בארץ.
הסיבה לכך, לדעתי, נעוצה בעניין אחד: בבאר שבע הבינו בעלי המסעדות שהלקוחות אוהבים שפע. במרבית המקומות שציינתי יש פס כמעט אינסופי של סלטים וממרחים: לימון כבוש, ממרח שום, קוביות חציל, פלפל חריף קלוי, ממרח חצילים, חצילי ממרח, כרוב אדום במיונז, כרוב אדום בלי מיונז, סלט עם בצל, סלט בלי בצל, מלפפונים חמוצים, שאר הירקות חמוצים, והרשימה עוד מתמשכת. האם המגוון האדיר בא על חשבון איכות הבשר, טעמו או טיבו? יכול להיות.
אז הטור הזה, מטרתו אחת: לקרוא לשינוי. גם לבאר שבעים מגיעה שווארמה מפוארת ומוקפדת, כזאת שבפיתה, עם קצת טחינה ונגיעה של פטרוזיליה, תהיה להם טעימה כמו ארוחת שף מפנקת. או בעצם, כמו מנת שווארמה אצל אל-חדיד, שווארמה 11, גאנם עספור, שאולי או הנכד של אברם.