פרופ' מיקי מלול זוכר היטב את תחילת הדרך, הרבה לפני שהפך להיות דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון. "לא היו חלומות גדולים", הוא אומר. "האוניברסיטה נראתה דבר רחוק, כלומר לא משהו שתכננתי. להשתלב באיזה מפעל בדרום בעבודה זה היה החלום הגדול, כעובד ייצור או משהו כזה".
הצטרפו והישארו מעודכנים תמיד עם וואלה שבע >>>
ערוץ הוואטסאפ:
https://bit.ly/4f1a7iQ
וגם בטלגרם:
https://t.me/wallasheva
הוא נולד בדימונה, בן להורים עם עשר שנות לימוד. אביו נפטר כשהיה בן 8, ואמו נשארה בבית וגידלה את הילדים. בכיתה ט' או י' הוא אכן התחיל לעבוד בחופשות במפעל - בירוחם - שהיה מייצר לטמפו בקבוקי פלסטיק. "זה היה טוב לי, הכניס הכנסה וזה היה טוב. החלום היה להיכנס לשם כעובד קבוע במפעל הזה, והשתלבתי שם גם אחרי הצבא כעובד קבלן, וכמו שקורה בדרך כלל במפעלים, כל כמה שנים יש משבר כלכלי שם. אז פיטרו את כל עובדי הקבלן ויצאתי להפסקה, שבה נאלצתי לחשוב מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי".
"אני חושב שאם לא היו מפטרים אותי ואם המסלול היה הולך כמו שתכננתי, להשתלב שם כעובד ייצור קבוע במפעל, אז הייתי נשאר שם", הוא אומר במבט לאחור, "אני קורא לזה תאונה היסטורית שקרתה לי, אתה יודע. תאונה כזאת שהסיטה אותי מהמסלול, לטובה". הפיטורים "שחררו אותו מנעילה", כדבריו, והוא החליט ללכת להשלים בגרויות במכינה של מכללת ספיר. "בכל שלב שעשיתי לא חשבתי הלאה" הוא מדגיש, "תוך כדי מכינה לא חשבתי אוניברסיטה, ואחרי תואר ראשון לא חשבתי תואר שני, ובסוף התגלגלתי בצורה הזו".
אם אקדמיה לא הייתה אופציה ריאלית, איך בכל זאת מצאת את עצמך במכינה?
"אמא שלי תמיד דחפה ללימודים, תמיד הסבירה לנו על הערך של לימודים וכמה זה משמעותי וחשוב, וזה היה בראש איפשהו. כשאתה צריך בסוף להתפרנס אתה לא חושב על זה, ואתה הולך לשכר מינימום כמשהו שהוא מאוד משמעותי. להיכנס עובד בייצור זה נראה משהו משמעותי, כי זה בכל זאת מבטיח לך איזו הכנסה בסיסית. בסוף המפעל הזה נסגר בירוחם ועבר לשדרות, זה מפעלים שהם תמיד על הגבול של ההישרדות. כל המפעלים באזור הם כאלה".
אז אמא שלך הייתה מרוצה מהצעד שעשית?
"מאוד, כן", הוא עונה בחיוך.
"האקדמיה צריכה להתחבר לחברה שמחוץ לשעריה"
בסוף יולי סיים מלול קדנציה בת שש שנים כדיקן הפקולטה לניהול, תקופה בה פעל בצורה אקטיבית על מנת להעניק הזדמנות לצעירים שגדלו באותם תנאים בהם הוא עצמו גדל. "אני מנסה להנגיש את האוניברסיטה כמה שאפשר לפריפריה - גם בצורה של לתת הזדמנות למועמדים שמגיעים מהפריפריה, ובכלל, בכל הזדמנות, להגיע ולדבר עם נוער, בדימונה, בערד, לדבר ולחשוף לאפשרות הזו. כל מיני כלים ותובנות שאני לוקח מכלכלה לשיפור מסלול החיים - אם זו חשיבה לטווח קצר מול טווח ארוך, שזה גם מהניסיון שלי: לחשוב לטווח קצר זה היה המפעל הזה, ולא הרמתי את הראש לטווח ארוך, אז כן אני מנסה להעביר את המסרים האלה של כן לנסות. אני יודע שזה קשה ולא תמיד נופל על אוזניים שלוקחות את זה, אבל לפחות מנסה להאיר את הנקודות האלה".
איך זה שב-2024 עדיין צריך להנגיש משהו למישהו? יש אינטרנט, רשתות חברתיות...
"נקודות ההתחלה הן לא אותן נקודות התחלה, והחשיפה היא לא חשיפה אחידה לכולם", מסביר פרופ' מלול. "נניח אתה מגיע מפריפריה, ממשפחה מרקע סוציו אקונומי נמוך, לעומת אותו פרט עם אותן יכולות מרקע סוציו אקונומי גבוה, עם משפחה תומכת - נניח שיצאת מהנעילה ויש לך את האינפורמציה ואתה מתחיל מסלול של השכלה גבוהה או פיתוח עצמי, יש משברים בדרך. כשאתה בא ממשפחה חזקה אתה יכול לספוג את המשברים האלה ועדיין להישאר במסלול - יתמכו בך, יתנו לך את העזרה הכלכלית ואת העזרה של ההכוונה, ואתה תוכל לשרוד את הקשיים שיש בדרך. כשאתה בא בלי התמיכה הזו, המסלול הוא מאוד שברירי ואתה יכול בקלות לסטות ממנו - למשל חוסר יכולת לשלם את שכר הלימוד או בעיה בריאותית או כל דבר אחר שיעלה בדרך". לדברי מלול, הוא עצמו כמעט פרש מהלימודים בתואר הראשון: "היה לי המון מזל בדרך, כולל התאונה ההיסטורית, וגם את הלימודים בתואר הראשון כמעט הפסקתי בגלל איזו בעיה כלכלית ובסוף זה הסתדר איכשהו".
אז מה עושים? האקדמיה יודעת לרדת לשטח?
"אני חושב שכן. לאקדמיה יש תפקיד, וחשוב שהיא תתחבר לשטח ולחברה שמחוץ לשערים של האקדמיה. אבל האוניברסיטאות לא יוכלו לעשות את זה לבד, צריך לחבר את זה למדיניות של ממשלה יחד עם האוניברסיטאות והמכללות - בעצם להנגיש את ההשכלה ולדבר על הערך של השכלה. כשאני נותן הרצאות לנוער ולבוגרי צבא, אני מראה להם את התשואה על השכלה - כמה השכלה היא חשובה למסלול ההשתכרות העתידי שלנו. אבל צריך לשחרר חסמים, אחד הדברים זה לתפוס את הנוער מיד אחרי צבא ולפני שהם נכנסים לאותה מלכודת עוני. בסוף, המימוש של הפוטנציאל של הפרטים זה טוב למשק כמשק. יש פה אינטרס מובהק כלכלי לעשות את זה, זה לא כסף שאני מבזבז, אני משקיע כדי ליהנות מרווחים בהמשך, כי בעצם התפוקה של הכלכלה שלי תעלה, הצמיחה תעלה, רמת החיים במשק הכללי תעלה. זה אינטרס של כולם".
"רווח הוא תוצר לוואי של שיפור חיי האנשים"
מאז שנכנס לתפקיד הדיקן, מלול הוביל קו מחשבתי פורץ דרך לפיו מנהל צריך לחשוב קודם כל על האנשים. "אם הייתי שואל אותך מהם הארגונים שהכי משפיעים על החברה, כנראה היית עונה לי שזה עמותות שעושות פעילויות כאלה ואחרות, או איזה גופים ציבוריים", הוא אומר וממשיך - "הגופים הכי משפיעים על החיים שלנו בסוף זה הגופים העסקיים, אם נשים את הממשלה בצד. תחשוב על חברות סלולר למשל. כמה הן משפיעות על החיים שלנו, זה שהן מאפשרות לנו הנגשה של סלולר - כמה זה משפר את איכות החיים שלנו, הרבה יותר מכל עמותה. תחשוב כמה זה משפר את הפוטנציאל של אותו ילד בפריפריה בהנגשת המידע, ביכולת לגשת למידע. אם נכווין אותו הוא יוכל עוד למנף את המידע הזה ולהיכנס למסלול חיים חדש. זה מאפשר לך לצמוח כבן אדם, גם אם אתה מגיע מפריפריה וממעמד ביניים וכו'. כלומר הערך החברתי הוא עצום".
"מה שאנחנו ניסינו לעשות זה בעצם לייצר תפיסה שלמה אצל מנהלי ומנהלות העתיד, של מה התכלית של החברה העסקית. כל חברה עסקית משפרת חיים של אנשים בדרך כזו או אחרת. כמו האינטרנט למשל, כמו הסלולר, הן מייצרות לנו ערך, עושות את החיים שלנו יותר טובים. אם הן לא יעשו את החיים שלנו יותר טובים, לא יהיה ביקוש - ואם לא יהיה ביקוש אז לא יהיה רווח. כלומר רווח הוא תוצר לוואי של התכלית האמיתית, שזה בעצם לשפר את החיים של אנשים".
כדוגמה לחברה ששכחה את התכלית שלה, מביא פרופ' מלול את קודאק, חברה אמריקאית לציוד צילום, שבסוף שנות ה-70 סרט הצילום (הפילם) שלה שימש 80 אחוז מהצלמים במערב, וב-2012 הגישה בקשה לפשיטת רגל. "המצלמה הדיגיטלית הראשונה, מי שפיתח אותה זה עובד קודאק. אבל קודאק לא קיבלו את זה, הם אמרו לעובד הזה 'אנחנו לא רוצים את זה כי אנחנו עושים המון כסף ממכירת הפילם'. הם דחו את זה, הם שכחו שהמטרה שלהם היא לא רווח עכשיו, המטרה שלהם היא לעזור לאנשים להנציח רגעים משמעותיים בחיים שלהם, ואם היו מודעים לתכלית הזו הם היו מקבלים את המצלמה הדיגיטלית. בסוף הם שכחו את המקור, התמקדו ברווח לטווח קצר, ונעלמו מהשוק".