איתן דוניץ כמו הוסלל מלידה: הוא נולד ב-1980 במדרשת שדה בוקר, לימים מדרשת בן גוריון, בן לד"ר יגאל דוניץ, שהיה אחד מעוזריו האחרונים של ראש הממשלה הראשון. מאז ועד היום - כשהוא בתפקיד מנכ"ל המכון למורשת בן גוריון - קורות חייו נשזרו באלה של "הזקן", כפי שהוא מכנה אותו. "גם תעסוקה וגם רומנטיקה", הוא מדגיש בחיוך.
הצטרפו והישארו מעודכנים תמיד עם וואלה שבע >>>
ערוץ הוואטסאפ:
https://bit.ly/4f1a7iQ
וגם בטלגרם:
https://t.me/wallasheva
"אבי היה אחד העוזרים האחרונים של בן גוריון, ובעצם היה ממקימי המכון למורשת בן גוריון", מספר דוניץ, שנשאר לגור עם משפחתו במדרשה עד תחילת שנות ה-90. "התחלתי ללמוד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, ואז ראיתי שמחפשים מדריכים במכון למורשת בן גוריון, אז אמרתי לאבא שלי 'אבא, מה אתה אומר?'"
כשאבא שלך כבר לא בתפקיד
"כן, מזמן. אבא שלי סיים כשעזבנו, בערך ב-92', אני מדבר איתך על 2001, משהו כזה. למרות שאני יליד 1980 ובן גוריון מת ב-1973, הוא היה ממש בן בית אצלנו. יש אנשים שבשולחן שישי שלהם מדברים על הרבה מאוד דברים, אצלנו זה היה בן גוריון, מפא"י, מפלגת העבודה, וכמובן הנגב. אבא שלי, הוא עשה דוקטורט על בן גוריון, זה היה משהו אחר. זה היה כמעט - לא יודע אם אינטימיות זו המילה הנכונה - אבל אין ספק שהוא ממש היה בן בית וירטואלי".
דוניץ מספר שאביו היה מרוצה מאוד מכך שהחל לעבוד כמדריך במכון. "כמו שאמרת, די בצחוק אבל זה גם נכון, בהיבט של ההסללה הזאת: אם אתה מכיר כבר כל כך הרבה על תנועת העבודה ועל בן גוריון ועל הנגב, אז למה לא? כלומר, זה ברור, מחפשים מדריכים במכון למורשת בן גוריון - אני יודע את זה מהבית, אז למה לא ללכת לעבוד שם? אבא שלי אצר חלק מהתערוכות בצריף בזמנו, אז הייתי שם כילד, ממש חייתי שם, אז זה היה טבעי. אני יודע שהוא לא הופתע בכלל, הוא היה מבסוט".
לאחר מותם של הוריו, כשהוא בן 25, עבר דוניץ לגור בתל אביב. "קצת ברחתי לתל אביב, ואז פתאום חיפשו מישהו שידריך בבית בן גוריון בתל אביב, גם של המכון למורשת בן גוריון, אז הלכתי לזה. שם גם הכרתי את אשתי, שהדריכה במכון בדרום ואני במרכז. אפרופו בן גוריון מסליל, גם בתעסוקה וגם ברומנטיקה", הוא מספר וצוחק.
לאחר כמה שנים קיבלו בני הזוג החלטה לעבור חזרה לנגב. "זוג צעיר, היינו עם ילדה, ופשוט החלטנו שאנחנו עוברים לטללים. עברנו לבאר שבע לשנתיים עד שהבית בטללים יהיה מוכן, ופשוט עברנו לנגב. ואז רצה הגורל, ופתאום חיפשו סמנכ"ל למכון למורשת בן גוריון. כשכבר היינו בדרום! וזה בעצם התפקיד האחרון שאבא שלי מילא. זה היה ב-2016, למעלה מעשור אחרי שאבא שלי מת, אז זה היה ממש סגירת מעגל כזאת. שנתיים אחר כך המנהלת שלי דפנה פשוט אמרה לי 'אני רוצה שתחליף אותי'".
אז התעלית על אבא בדרגה
"בדיוק".
הזקן - והסטודנט ארוך השיער
דוניץ מספר כי הקשר בינו לבין אביו החל עוד טרם העבודה המשותפת שלהם. "הם התכתבו לפני. אבא שלי שאל את בן גוריון, כסטודנט, מה הוא חושב שהולך לקרות בעולם, ואז הוא אמר באמת שברית המועצות תתפרק ושסין תהפוך להיות מעצמה. כלומר, חלק מההערכה הגדולה של אבא שלי לבן גוריון נוצרה לפני, כאדם חושב וכמדינאי".
הקשר המקצועי נוצר כאשר דוניץ האב היה סטודנט לתואר ראשון במדעי המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. "זה היה כשהזקן כבר גר בשדה בוקר, בשנות ה-60, אחרי שפרש וכבר לא היה ראש ממשלה. אמרו שבן גוריון מתעניין ועושה איזה מחקר וביקשו מכמה סטודנטים לעזור לו, ואבא שלי התנדב", הוא מספר. "לאבא שלי באותם ימים היה שיער ארוך, זה סיקסטיז, ואבא אמר שהוא ממש הרגיש שבן גוריון נועץ בו מבטים. אבא שלי בא אליו ושאל אם יש איזו בעיה, אז הוא אמר 'מה פתאום, שום דבר', ואז לאט לאט הם עבדו יותר ויותר ואז איכשהו נהיה שאבא הפך להיות העוזר שלו".
על הקרבה בין דוניץ האב לבן גוריון ניתן ללמוד מתמונה אחת שעודנה עומדת בחדרו של הבן איתן. "זה היה ממש בסוף שנות ה-60, ולי יש תמונה בחדר שכתוב 'ליגאל דוניץ, בידידות ואהבה, דוד בן גוריון', עם התמונה שלו. בזמנו היה מנהג שאנשים נתנו מתנות עם תמונות שלהם עם חתימה או ברכה, והיו המון תמונות של בן גוריון על המדרגות, ואז כשבן גוריון ביקש מאבא להעיר אותו פעם - ואתה מבין מזה שהם היו ביחסים מאוד מאוד טובים - אז אבא שלי הביא תמונה ואמר 'מר בן גוריון, אתה חותם להמון, אני אשמח שתחתום גם לי'. בדרך כלל הוא כתב 'בידידות', וכשאבא שלי ראה שהוא מוסיף גם 'באהבה', הוא ממש התרגש", הוא מספר.
במסגרת תפקידו כמנכ"ל המכון, זכה דוניץ לסגירת מעגל מרגשת. "אבי הקים את המדור לתיעוד בעל פה במדרשה, ראיין עשרות אנשים שעבדו עם בן גוריון, בני משפחה, חברים, יריבים. ידעתי שהוא הקליט את יצחק נבון, מי שהיה העוזר שלו ואז לימים נשיא המדינה, וידעתי שהקליט את פרס, ואז כשהפכתי להיות המנכ"ל נפגשתי עם ד"ר עדי פורטוגז שהוא מנהל הארכיון, ואמרתי לו 'תגיד, עדי, יש את זה? זה זמין איפשהו?', והוא אמר 'ברור, אנחנו בתהליכי דיגיטציה של כל הדברים'". התשובה של מנהל הארכיון העלתה במוחו של דוניץ את הרעיון לייצר מהחומרים המוקלטים - הסכתים. "אבא שלי והאנשים בארכיון ראיינו עשרות ומאות עמודים", הוא ממשיך לספר, "עשינו הסכתים בנושאים שונים, עם ההקלטות המקוריות, וחיברנו לזה כל מיני דברים: קטעים מהיומן שאלון נוימן מקריא, והפכנו את זה נגיש, חומרים ש-50 שנה לא ראו שמע".
מה עם הדור הבא, נדבק בחיידק?
"המתבגרת שלידי מצחקקת פה. אתה תמיד רוצה להנגיש לילדים את העבודה שלך, זה נראה לי משהו שכל האבות והאמהות רוצים ורוצות. אני זוכר שכשהייתי סגן, הקראתי להם סיפור של דבורה עומר שנקרא 'בן גוריון ראש הממשלה הראשון', והאיורים היו נורא ישנים כבר, אז עשינו שיתוף פעולה עם כנרת-זמורה-ביתן, ויניב שמעוני הנגיש את האיורים, ופתאום הייתי יכול להקריא את זה לשתי הבנות הגדולות שלי. ואז כשהן גדלו, אמרתי מה קורה עם הילדה הקטנה, אז עשינו עוד שיתוף פעולה - אבירמה גולן כתבה את 'עץ במדבר', שזה ממש סיפור על איך בן גוריון משקה עץ קטן והוא גדל... אז מבחינתי, הדור הבא, יותר חשוב שהוא יתחבר לערכים של הנגב, והחלוציות, והממלכתיות, והמנהיגות, ושל החברת מופת. אז הדור הבא בטח יודע על בן גוריון - מה שהם יבחרו לעשות זה תלוי בהם".