כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל" ב-7 באוקטובר, תת-אלוף (במיל') מיכל תשובה, לא היססה וכבר בשעות הראשונות כאשר הבינה את גודל האירוע, היה לה ברור שהיא עושה הכל על מנת שיפתח החמ"ל כמה שיותר מהר ולהגיע אל המשפחות שנמצאות בשעות של בלבול וחוסר וודאות, בכאוס גדול ששרר בדרום באותן שעות. "מיד עם ההבנה שיש כאוס גדול, היה ברור לי שאני יוצאת למשימה, עושה כל מה שניתן שהחמ"ל ייפתח במהירות ונתחיל לתת מענה ראשוני למשפחות שנמצאות בחוסר וודאות בתוך סיטואציה קשה".
במקצועה מכהנת מיכל תשובה, כראש מחוז דרום במכבי שירותי בריאות. במסגרת פעילותה במכבי ליוותה באופן רציף את משפחתה של נועה ארגמני מתוקף עבודתה של ליאורה ארגמני ז"ל, כעובדת מעבדה של מכבי בב"ש. "מהרגע הראשון שבו נודע על החטיפה של נועה, מיד יצרנו קשר עם ליאורה ז"ל ומשפחתה ותמכנו לאורך כל הדרך בכל מה שנדרש. מכבי זה משפחה וכמשפחה הרגשנו מחויבות גדולה להיות שם הן בסיוע רפואי לאור מצבה של ליאורה, הן בסיוע במאבק והעלאת המודעות, ממש שבוע לפני חזרתה של נועה קיימנו צעדה בבאר שבע, וכמובן בסוף המצער עם לכתה של ליאורה היקרה שלנו".
מיכל מספרת על המשפחה הראשונה שפגשה וליוותה לאורך תשעה חודשים מותחים, מלאי בכי ודאגה, ועד לרגע החילוץ של בנם, משפחת מאיר ג'אן "אני זוכרת שפשוט נכנסתי קודם כל חיבקתי, קודם כל לפני הכל היה לי חשוב להיות שם ברגע הזה עבורם. סיפרתי להם שאלמוג חטוף, כאשר התבססנו בהתחלה על סרטונים. ככל שעבר הזמן היה ברור שהגורל קשר בנינו, הסיוע הפך לאישי בכל רובד ותחום שרק היו צריכים, ממידע חדש שמגיע, דרך רגעים בודדים של נחמה והתאווררות קלה ועד סיוע בצרכים פרטיים שלהם כמשפחה. מדובר במעטפת כל כך רחבה וחשובה ברגעים הקריטיים האלו".
על הרגעי בהם נאלצה לבשר דברים קשים או שלא היה בידה מידע ותשובות מספקות לשאלות רבות שהיו למשפחות לאורך הדרך, היא מספרת: "לא תמיד יש תשובות טובות לשאלות ולכעס ולכאב, אבל היכולת להכיל את זה ולהיות שם ולחבק ולעטוף ולהיות משמעותית כל כך. הידיעה שיש שם מישהו, גם אם לא הכל ברור או ידוע, יש מישהו להישען עליו, זה דבר חשוב ברגעים כל כך קשים".
הייתה משפחה שליווית ומספר בני משפחה נעדרו או נחטפו? "כן משפחת גולדשטיין אלמוג מכפר עזה. נאלצתי להיכנס אליהם כמה וכמה פעמים לצערי הרב. פעם ראשונה לבשר על מותו של הבן והבעל נדב גולדשטיין ז"ל, פעם שנייה שנאלצתי לבשר על מותה של הבת ים גולדשטיין ז"ל, אלו היו רגעים קשים. בפעם השלישית שהגעתי בני המשפחה ממש ברחו ממני פיזית, ממש ברחו מבשורה, ובאופן לא הגיוני מצאתי את עצמי אומרת 'יש לי בשורה טובה', אבסורד לומר דבר כזה, באיזה יקום בשורה כזאת היא חיובית? אבל באותה תקופה לבשר למשפחה שחלק מבני משפחתם חטופים הייתה בשורה מעודדת מעט שכן הם לא נרצחו".
ספרי על הרגעים בהם בישרת על חזרת חטופים: "זה היה מורט עצבים, מגיעה הרשימה ובודקים מי חוזר ואז הטלפון שאני מקבלת שמודיעים לי מי חוזר ושאני צריכה להודיע. במקרה של משפחת גולדשטיין זה היה באמצע הלילה, היה פתאום פרץ של אנרגיה, ממלא כוחות ואוויר". והרגע שבו חטופים פוגשים אותך לראשונה? "זה קטע, את בעצם מכירה אותם כל כך טוב, אבל הם שחוזרים, לא יודעים מי את בכלל. אבל לאט לאט, בעדינות אני מציגה את עצמי, הם שומעים על הקשר עם המשפחה ונפתחים".
איך נראת שגרה של חטוף שחוזר? "מדובר באנשים חזקים מלאי הודיה על מצבם. לאט לאט עם המון עזרה הם סיגלו לעצמם שגרה טובה, שמאפשרת להם משמעות. צריך לזכור שחלקם חוזקים ויש שמחה גדולה, אבל חלק גם נאלצים להתמודד עם אבל על קרובים שלהם, עם אובדן גדול. כן אוכל להעיד שהחיבוק הציבורי והעשייה כל אחד בדרכו מאוד מחזקת אותם".
איך פתחת את בוקר יום ה-300 למלחמה, בידיעה שעדיין יש חטופים? "הבוקר הייתי אצל משפחת אלוני - קוניו. ליוויתי את שרון ובנותיהם עם חזרתן, כאשר אב המשפחה, דוד, עדיין בשבי. פתחנו את הבוקר עם חיבוק, בעיקר חיבוק והמון אמונה ותקווה".
לאור האירועים האחרונים, בכירים שחוסלו, יש משפחות שחוששות ליקיריהם? "מדובר בהתמודדות מאוד לא פשוטה. בחלוף 300 ימים, כל התפתחות היא מטלטלת. זה כמובן טבעי שיצופו חששות, אציין שלאורך כל הדרך היו המון חששות ותמיד הייתי שם להקשיב ולהכיל, זה טבעי והגיוני שזה יקרה. זאת הזדמנות מעולה לומר שאני סומכת על מערכת הביטחון ובטוחה שהכל נלקח בחשבון, בכל החלטה והחלטה שמתקבלת. אין לי ספק שההחלטות מתקבלות באופן שקול ומחושב וזה בדיוק המסר שלי למשפחות. אנחנו סומכים עליהם וממשיכים להתפלל כל יום לבשורות טובות".
מה הדבר שייצרב בך לעד מכל התקופה הזו? "יש משפט ששמעתי ממשפחת גולדשטיין, משפט שנדב גולדשטיין ז"ל, היה אומר לסובבים אותו וממש חי לפיו. "התקווה מתה אחרונה". לצערי לא זכיתי להכיר אותו, אבל למדתי עליו מהמשפחה הכל כך חזקה שלו, שחיים לפי המשפט הזה וברוחו. זה משפט שילווה אותי כל החיים ותמיד יזכיר לי שיש עוד תקווה".