"אין משחק שאני משחק בלי סרט עם שמו על היד"

למרות שכבר עברו חודשיים וחצי מאז ההפסד 2:0 למ.ס טירה, שגנז את חלום העלייה של מ.ס דימונה לליגה הלאומית, שי בוזנח, מגינה הימני של הקבוצה עדיין מנסה להבין כיצד פספסה קבוצתו את ההזדמנות. "קשה לי להצביע על נקודה ספציפית. לכולם היה חלק בזה. אני חושב שנקודת המפנה הייתה במשחקי ההפסד למכבי שעריים (1:0) והפועל כפר שלם (2:1) שבועיים ברצף. לפני המשחקים האלה היינו בפסגה, ואם היינו מנצחים היינו פותחים פער של 9 נקודות, ואי אפשר היה לעצור אותנו. דיברנו על זה שחייבים לנצח במשחקים האלה. בדיעבד, תיקו היה משאיר אותנו בתמונה. כי היינו על גל טוב. ברגע שירדנו למקום השני, ירד האוויר. אני מקווה שהשנה לא ניפול בדברים האלה, כי זה מכריע עונה שלמה".

בוזנח (30) התחיל את קריירת המשחק שלו במחלקת הנוער של הפועל באר שבע. "שיחקתי בהפועל עד גיל 19. בשנה השלישית בנוער, כשהייתי אמור להיות חריג גיל, הציעו לי חוזה אפס. נכנסתי עם אבא שלי לשיחה אצל אסי רחמים, אז המנכ"ל של הפועל. הייתי חייל, ורציתי שיהיה לי דמי כיס. לא מיליונים. אתה מצפה שישלמו לך 2,000-1,500 שקל. ילד בן 19, רוצה לצאת עם החבר'ה. לא רצו לתת לי חוזה ולא לשחרר אותי. בסוף, הגיעו לפשרה עם אבא שלי, שאם אשחק בלאומית אצטרך לשלם 30 אלף. אבא שלי הסכים לחתום. באותם ימים ניסו אביטן אימן במכבי באר שבע מליגה א'. הלכתי אליו במחזור השביעי. לדאבוני אחרי 7 מחזורים הוא עזב כי לא היה למועדון כסף. ירדנו ליגה באותה העונה. אהוד כחילה בא לראות את המשחק האחרון שלנו, באותה עונה הוא חתם בנתיבות ולקח אותי איתו. אחרי עונה טובה בנתיבות בה כבשתי 10 שערים, עברתי עם כחילה לדימונה ששיחקה בליגה ב' (2015/16). למעט עונה אחת בהפועל אשקלון (20/21), בריחה לעפולה (4-3 חודשים) ולמ.ס באר שבע, שיחקתי כל השנים האחרונות בדימונה".

"גדלתי בהפועל, אבל הבית שלי הוא חד משמעית דימונה. החום, האהבה וההרגשה. לא תמיד זה הכסף. התחושה שרוצים אותך ושאוהבים אותך חשובה. אני שחקן שבא מהלב. כל החיים זה היה ככה. קשה לי לשחק אם זה לא מהלב".

כשהוא לא במגרש האימונים, בוזנח עובד כאחראי מחסן ציוד צינתורים בסורוקה. "אם הייתה לי אופציה לעסוק רק בכדורגל, זה היה חלום. היום בחיים שלנו צריך שתהיה תעודת ביטוח לעתיד, אתה לא יודע מה יהיה מחר. כשהיינו צעירים חשבנו שנשחק בליגת העל, היה בראש רק כדורגל ואז אתה מגיע לגיל 24-23 ומבין ששאיפות לחוד ומציאות לחוד. פחדתי מהמצב הזה, ולכן הייתי צריך לחפש אפיקי פרנסה אחרים. ככה הגעתי לסורוקה, הרבה הודות ליעקב תורג'מן ומאור פחימה, אנשי כדורגל שעברו בבית החולם. היו לי הצעות בשנה שעברה וגם לפני שנתיים על השולחן עם יותר כסף מאשר בדימונה מהפועל עפולה ומבני יהודה, אבל העבודה שלי בסורוקה היא תעודת הביטוח שלי. אני מסיים עם הכדורגל בעוד שנה, שנתיים, שלוש, לא יודע כמה, אבל בסורוקה אני ממשיך. זו העבודה שלי, זה כל החיים בשבילי".

עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', קיבל בוזנח צו 8. "כשהתברר להם שאני עובד חיוני, העדיפו שאעמוד לרשות סורוקה. אלה היו ימים לא פשוטים. כל כמה דקות נחת כאן הליקופטר עם פצועים, וחדר המיון עבד נון סטופ והמראות לא היו קלים. בי אישית היכתה המלחמה כשהחבר הכי טוב שלי שותפי לתחרויות הגיימינג, שמיל אבאסוב הי"ד, נרצח. הוא היה נהג מונית, ובאותו בוקר ארור הסיע שתי צעירות מהפורום לתל אביב. פתאום תפסו אותם אזעקות, והבנות ביקשו שיוריד אותן באשקלון, ובכביש ליד שדרות הם נתקלו במחבלים. הוא הצליח להזהיר את הבנות, ניסה לעשות פרסה, שבר את ההגה, נכנס לשדות, אבל נורה למוות. הבנות ניצלו".

"הוא היה חבר נפש", ממשיך בוזנח, "אנחנו יחד מגיל 9-8. חבר אמיתי, מהסוג שאתה יכול להתקשר אליו בארבע בבוקר ולהגיד שאתה תקוע והוא יבוא לעזרה. הוא גם היה שותף שלי במשחקי סוני. בשנת 2016 הבאתי פלייסטיישן הביתה והצטרפתי לקהילה הישראלית. שמיל היה השותף שלי ויחד זכינו באליפות ישראל. זה גם הביא אותי לייצג את ישראל ביורו הגיימינג, במקביל ליורו הכדורגל שנערך ב-2021 בחסות סוני. הוא חסר לי מאוד, ואין משחק שאני לא משחק עם סרט על היד כשהשם שלו עליו. אני שומר על קשר עם ההורים שלו ומנסה לעזור להם מעט. 'אני כמו הבן שלך', אמרתי לאבא של שמיל, 'אל תתבייש לבקש עזרה אם תצטרכו'". אבאסוב ז"ל היה בן 33 במותו והותיר אישה ושתי בנות.

"כן, נסעתי לחצי גמר היורו במינכן עם רפי עמוס, שגם הוא עובד בסורוקה ויאמן העונה את מ.כ ערד. זו הייתה חוויה מדהימה. אני לא הולך הרבה למשחקים, אבל מה שראיתי שם, קשה לתאר. זה נמשך כל היום, האווירה, האוהדים הצרפתים והספרדים, פסטיבל ברחובות ובפאן זון עם בירות ומוזיקה. אם אתה שואל אותי, הטיול הבא שלי זה למונדיאל. כל זה בלי להתייחס לשחקנים ברמה הכי גבוהה שיש".

"כשמישהו כישרוני גם הוא בן 17 ונותנים לו הזדמנויות לשחק, אלה התוצאות. אצלנו מפחדים לתת הזדמנויות. בן 19-18 שרוצה להשקיע בכדורגל, לא יכול לחיות מ-1,000 או 2,000 שקל בחודש. מי שאין לו אבא תומך כלכלית, לא יכול להצליח. אני זוכר שהציעו לי יותר כסף בליגות הנמוכות, אז הלכתי לשם. בלאומית הציעו לי 2,000 שקל. לדעתי, ככה מתפספסים הרבה שחקנים. עשו לנו בקרה תקציבית בליגה א' ומגבילים את הקבוצות בשכר. אני חושב שזה דבר רע, אבל אם אתה רוצה להגביל, אז שיגידו שבלאומית אתה לא יכול לשלם פחות מחמשת אלפים שקל בחודש. תן לשחקנים להתעסק בכדורגל ולהתקדם".

"מי שנפלט מהפועל באר שבע אין לו לאן ללכת באזור, בניגוד לשחקן במרכז או בצפון, שהאופציות הפתוחות לפניו רבות בשתי הליגות הבכירות. בדרום אין, פרט לדימונה שבליגה א'. אין לשחקנים הצעירים אופציות. הם רוצים ללכת למרכז, ושם מציעים להם מעט, וזה בקושי מכסה את הוצאות הנסיעה".

"הגיע אלינו מאמן צעיר (חי אבייב), רעב שרוצה להצליח ומאוד מחובר לעולם הדיגיטלי. אני בעד מאמנים כאלה, גם רומן זולו היה כזה, מאמנים שרוצים ללמוד, להשתפר ולהשתדרג. המטרה האישית שלהם היא לא להישאר בליגה א', הם רוצים לעלות מדרגה עם הקבוצה, ולא משנה אם המאמן יותר צעיר מחלק גדול של השחקנים. אם יש לו אישיות והוא יודע לעמוד איתן מול השחקנים, הוא יכול להשתדרג ולשדרג אותנו יחד איתו".

בוזנח נשוי לרון, נישא לפני כשנה. "היא הכירה אותי ככדורגלן, ומודעת לעיסוקים שלי. אני יוצא מהבית לעבודה ב-07:30, מסיים ב-15:30 ומשם ישר לאימון ואז מגיע הביתה ב-21:00, כך שלוש-ארבע פעמים בשבוע. הזמן הפנוי שלנו הוא בעיקר בסופי שבוע, אז בא השקט והביחד שלנו".

"אני מאמין שברגע שהאנרגיות ייגמרו לי, אצטרך לפרוש. אני משחק היום מגן, אבל כל החיים שיחקתי שחקן התקפה. אני שחקן יצירתי, וברגע שאני עם הכדור, רץ קדימה, עושה דברים לבד, זה מהלב. ההגנה היא יותר רובוטית. ברגע שיש לי אופציה לצאת להתקפה, אני שם. מקווה שזה יהיה גם השנה ובסוף נשיג את המטרה שהצבנו בפנינו".