כשחושבים על שיקום, לאחר תאונה או לאחר שבץ למשל, רובנו רואים לנגד עינינו פיזיותרפיסט חייכן או עובדת זרה אדיבה שמסייעים למטופל שלהם - הן עם חזרה לתפקוד, והן עם צרכיו היומיומיים שהוגבלו. אולם במעבדה לחקר הקוגניציה, הזקנה והשיקום באוניברסיטת בן גוריון כבר חושבים הלאה - על שילוב רובוטים במלאכת השיקום העדינה.
"רובוטים חברתיים", מדגישה פרופ' שלי לוי-צדק, ראשת המעבדה. "יש כמה סוגים של רובוטים שיכולים לסייע: יש רובוט שנגיד אם אני לא יכולה עכשיו להתנהל באופן עצמאי בבית, אז הרובוט יביא בשבילי חפצים שאני לא יכולה להגיע אליהם. יש רובוטים שיכולים להסיע אותי, כל מיני כיסאות גלגלים משוכללים למיניהם. הרובוטים החברתיים הם לא כאלה", היא מבהירה, "הם לא מזיזים דברים בעולם בשבילי או לא מזיזים אותי בעולם, אלא הם עוזרים לי לעשות דברים שאני יכולה לעשות - אבל בפועל לא עושה. למשל תרגולי שיקום".
"אחרי שבץ", היא ממשיכה, "אנשים צריכים אלפי שעות של תרגול והם צריכים לעשות את זה לבד, בבית או במיטת האשפוז שלהם, ובפועל הם לא עושים: זה משעמם, זה כאוב, זה מתסכל, הם אלא יודעים אם הם עשו את זה נכון, אז הם לא עושים. ואז התהליך של השיקום הוא גם יותר ארוך וגם פחות אפקטיבי. אז הרעיון שלנו, שפיתחנו את הרובוטים החברתיים בשיקום לאחר שבץ, היה לעזור להם לעשות את התרגול העצמי. זאת אומרת, אנחנו לא באים להחליף קלינאי, לא באים להגיד 'במקום פיזיותרפיסטית אתה תפגוש רובוט', אלא 'בזמן שאתה צריך לתרגל לבד בכל מקרה, עכשיו יהיה מי שילווה אותך בתהליך'".
כבר מתחילת דרכה באקדמיה עסקה לוי-צדק בשיקום, כמהנדסת ביו-רפואית, שם התמקדה בשיקום באמצעות טכנולוגיה. עם זאת, היא מספרת, הרגישה שהאקדמיה מנותקת מהשטח - וכי הדבר הנכון לעשות בתחום הספציפי שבו בחרה הוא להיות חלק מהליך השיקום. "כך עברתי למחלקה לפיזיותרפיה באוניברסיטת בן גוריון, כדי לעשות את החיבור לפן הקליני", היא מספרת. "הרבה פעמים מהנדסות ומהנדסים יכולים להיות במגדל השן האקדמי של 'לחשוב שאנחנו יודעים מה השטח צריך', ולעצב מוצר שבסוף לא משרת נאמנה את הצרכים של המטופלים, של המטפלים, כי אנחנו לא באמת יודעים מה הם צריכים".
ממקומם בשטח, ובשיתוף פיזיותרפיסטים ופיזיותרפיסטיות, עיצבו במעבדה של פרופ' לוי-צדק את הליך התרגול בצורה משחקית. "יש לנו משחק בלק ג'ק וכל מיני חדר בריחה ודברים אחרים, שהרובוט נותן את ההנחיות, מה עליך לעשות עכשיו. אתה מבצע לפי ההנחיות של הרובוט, ואז הוא נותן לך פידבק - עשית נכון, לא עשית נכון. זה מאפשר להם גם לעשות את התרגול באופן רציף ומעניין, וגם לראות לאורך זמן את ההתקדמות של עצמם, לחלוק את ההתקדמות הזאת עם המטפל. המטפל רואה אותם אחרי שבועיים נגיד, הוא יכול לראות כמה הם תרגלו, מתי הם תרגלו, אילו תרגילים הם הצליחו ובאילו פחות".
שיטת העבודה של לוי-צדק, כמו שאפשר כבר להבין, היא לא בדיוק השיטה הנפוצה בה נעשים מחקרים בתחום ויישומם. "הטיפול באמצעות רובוטים הוא מאוד לא נפוץ", היא מסבירה, "אני חושבת שהסיבה זה שאנחנו לא עושים את המחקר מספיק נכון. מה זה נכון? נכון זה להתייעץ עם המטופלים עצמם, ועם בני המשפחה שלהם, ועם הקלינאים שלה. מה הם צריכים, מה הם רוצים, ממה הם מפחדים, מה הם רוצים שרובוט לא יעשה, איפה הוא יכול לעזור להם שאולי אנחנו לא חשבנו שאולי הוא יכול לעזור להם. אחר כך לבדוק את זה איתם, לא פעם אחת במעבדה, לא במחקרים שנעשים אונליין".
היא ממשיכה בטענות כלפי מחקרים בתחום שנעשים בצורה מקוונת. "רובוטים, אתה יודע, אנשים ישר חושבים - גם בתוך התחום - מספרים, P values, הבדלים סטטיסטיים", היא מסבירה, "ולא מסתכלים על הדיווח של נכדה שיוצאת לי בוכה מהמעבדה ואומרת לי 'לא ראיתי את סבא שלי ככה מאז שיש לו פרקינסון'. וזה משמעותי לשמוע את זה, כי אנחנו יכולים אז להבין מה אנחנו עושים נכון ומה אנחנו עושים לא נכון. אז התחום הוא עוד לא שם. אני יכולה לפרסם 20 מאמרים שעשיתי אונליין על רובוטיקה ושיקום, אבל זה לא ישנה כלום על היכולת להביא אחר כך רובוט לבית חולים או רובוט לבית של מטופל. צריך מחקרים נכונים כדי שהם יהיו ישימים".
אז את מדברת פה על ההבדל בין מחקר איכותני למחקר כמותני
"נכון! ולא תאמין כמה שאנשים מתנגדים למחקר איכותני, כי הם חושבים 'לא, אנחנו צריכים רק מספרים'. לא. אנחנו צריכים לשמוע על החוויה של הבן אדם ומה עבד לו ומה לא, ולראות מתי יורדות לו דמעות כשהוא מתרגל והוא ואומר 'את זה לא עשיתי מאז השבץ', ולהבין 'אוקיי, זאת הייתה נקודה חשובה, זה אנחנו צריכים לחזק'".
שיטת העבודה האיכותנית, הקשובה לרחשי לבם של המטפלים והמטופלים, מאפשרת דבר נוסף - התאמה אישית לכל מקרה. "כל הזמן אנחנו לומדים באוניברסיטה שצריך יכולת הכללה. אבל איך אתה יכול להכליל איך מטופל ישראלי בדרום הארץ עם רקע מסוים יכול לתפוס רובוט, לעומת מטופל יפני, לעומת מטופל בקנייה, לעומת מטופל בארה"ב. שלא לומר מטופלת, שלא לומר... כל כך הרבה גורמים ייכנסו. אז אנחנו חייבים ללמוד את האוכלוסיות הספציפיות. הטמעה של מערכת טכנולוגית לשיקום במגזר הבדואי היא לא אותה הטמעה במגזר החרדי. צריך להתייחס לכל אוכלוסייה לפי הצרכים שלה, לפי מה יעבוד בשבילה. אז צריך לעשות עבודת רגליים, זה לא יעזור לעשות עכשיו מחקרים גדולים שמנסים להכליל על אוכלוסיית כל העולם, או אפילו כל ישראל".
עושים ריגשי וסוחטים ילדים: הצד האפל של הרובוטים
מספיק לחשוב על סרטים כמו "המטריקס" או "אני, רובוט" כדי להתרכז דווקא בצדדים המפחידים והמסוכנים שבעבודה עם רובוטים. ועל אף היתרונות שמציגה פרופ' לוי-צדק לעבודה עם רובוטים, היא מודעת לכך שיש בכך גם סכנות אמיתיות רבות.
"כיוון שאנחנו משתמשים ברובוטים חברתיים, אנחנו מגייסים לא פעם את הרגש. לטובה, לחיוב, כדי לעזור לבן אדם לעשות את התרגול שלו", היא מסבירה, "אבל אם אנחנו משמשים ברגש זה גם יכול להיות לרעה. ומי יחליט מה עושים ואיפה הגבול עובר? ברגע שנותנים את זה רק לחברות שאמורות להרוויח מזה כלכלית אז אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם, חברות שנועדו רק לחבר בינינו וליצור קהילות, אבל בפועל הן מעלות את רמת האובדנות ובעיות בדימוי גוף אצל בני נוער".
הכוונה בלהשתמש ברגש זה שהרובוט יעשה לי "ריגשי" כי לא התאמנתי?
"או יותר גרוע. נתתי את הדוגמה של שיקום כי אני מתעסקת בשיקום נכון להיום, אבל יש רובוטים חברתיים לחינוך, ללמד ילדים. אז נגיד יש ילד שיש לו עכשיו בבית רובוט חברתי שנועד ללמד אותו חשבון או צרפתית, לא משנה מה, והוא מייצר קשר חברתי עם הילד, שואל אותו 'מה שלומך', ו'איך היה היום בבית הספר', ו'מי חבר שלך', ו'ספר לי סוד שלך', ואחר כך אולי יכול לעשות שימוש מניפולטיבי בסוד הזה".
סוגיה נוספת שעולה בתרחיש שכזה, היא מסבירה, היא סוגיית הבעלות על המידע. "הילד סיפר עכשיו לרובוט, שהוא מרגיש שזה חבר שלו, את הסוד. זה של החברה? אפשר למכור את זה לצד שלישי? אפשר לעשות בזה שימוש איכשהו מניפולטיבי מול הילד? 'אם עכשיו לא תעשה עדכון של התוכנה אני אספר את הסוד להורים שלך', יש פה באמת אינסוף אפשרויות של איך אפשר לעשות שימוש לא טוב במידע".
"בתחום של ממשק אדם-רובוט, כל הזמן יש את השיח של להעלות את האמון ברובוטים", היא ממשיכה, "אני רוצה להגיד: בואו נעצור ונראה איפה אנחנו צריכים לשים את האמון שלנו. זה לא שבהכרח אנשים צריכים לסמוך על רובוטים, רובוטים צריכים להיות ראויים לאמון, הם צריכים להרוויח את זה".
איך?
"למשל על ידי זה שהם יהיו שקופים לגבי שימוש במידע שלנו, על ידי זה שלבן אדם תהיה אפשרות להחליט מה הוא רוצה שהרובוט יעשה ולא יעשה, למשל על ידי זה שהרובוט לא יפגע באוטונומיה של הבן אדם - אוטונומיה במובן שאם היום אני יכולה לשרוך שרוכים, אז אני לא רוצה שהרובוט ישרוך בשבילי את השרוכים, כי אז זה יפגע לי ביכולת בטווח הארוך לעשות את הפעולות שאני עדיין מסוגלת לעשות. אז צריך לעשות רגולציה והיום היא לא קיימת בכלל, ואני לא חושבת שצריך לתת אמון בצורה עיוורת בטכנולוגיה, להיפך. החברות הטכנולוגיות צריכות להרוויח - אחת אחת ופר קונטקסט - את האמון שלנו".
כל אותן תובנות הובילו את פרופ' לוי-צדק לפעול לקידום רגולציה בתחום. "שנה שעברה הייתי בכנס שאורגן על ידי האו"ם שנקרא AI For Good ("אינטליגנציה מלאכותית לטובה", ע"א). אני מסתובבת שם, ואני רואה רובוטים שאני יודעת מה הם מסוגלים לעשות, אחות רובוטית ואמנית רובוטית. התחלתי לדבר עם מארגן הכנס, והוא אומר לי 'מה את חושבת שיהיה השלב הבא?', אז אמרתי לו 'השלב הבא זה לעשות רגולציה, אנחנו חייבים לוודא שהציבור יודע'. כי לכנס הזה הגיעו לא רק רובוטיקאיות ורובוטיקאים שיודעים מה רובוטים יכולים באמת לעשות, אלא היו שם אנשים שלא בהכרח בקיאים בתחום, והרובוטים הוצגו להם בצורה מאוד מגמתית".
בעקבות הכנס גיבשה סביבה חבורה של רובוטיקאיות, ויחד הן החליטו להביע עמדה בפומבי ולפעול כדי לעשות רגולציה בתחום. "בשלב ראשון ניסחנו 10 שאלות ראשונות שצריך להתחיל לשאול כל פרויקט רובוטי שטוען שהוא מפתח רובוט למטרה טובה. למשל, מה זה טוב? האחות הרובוטית הזו, יכול להיות שאם היא נועדה להחליף אחיות ואחיות, צוות סיעודי בבית חולים, יכול להיות שעבור הצוות הסיעודי זה לא טוב. ואנחנו רוצות שאת השאלות האלה ישאלו מוסדות רגולטוריים, חברות או גופים שמעניקים מענקים, והציבור הכללי".
כעת בכוונת לוי-צדק ועמיתותיה להכין נייר עמדה לאו"ם כדי לקדם את הנושא - "לקדם חקיקה בתחום הזה כדי שבאמת יהיה גבול למה חברות יכולות לעשות עם רובוטים חבריים. כי היום יש רגולציה על רובוטים, אבל בחלק הפיזי - שהרובוט לא ייתן לי מכה ואני איחבל מזה. כיוון שיש רובוטים עכשיו שהם חברתיים והם יכולים לפגוע ברגשי, אנחנו צריכים רגולציה שגם נוגעת בזה, לא לחכות עד שיהיה מאוחר מדי".
יכול להיות שאתן מונעות מפחד ורגולציה רק תעכב את העתיד?
"כמובן שזה מה שיטענו חברות הטכנולוגיה. אבל אני אומרת, אנחנו כבר נתנו הזדמנות לחברות טק גדולות לדאוג לטובת הציבור. זה לא עבד. המחקרים בממשק אדם-רובוט מראים פעם אחר פעם שרובוט שיש לו התגלמות פיזית במרחב הוא יותר משכנע, הוא יותר משפיע על אנשים, מאשר מסך. אז ראינו מה קורה ברשתות החברתיות שהן מבוססות מסך, עכשיו תשים את כל היכולות האלה, ועם יכולות בינה מלאכותית, על רובוט שיש לו התגלמות פיזית במרחב, ויש לך פוטנציאל לתפלצת. אז אני חושבת שעדיף להיות זהירים מאשר פשוט לבטוח באופן עיוור".