פרסום ראשון: עיריית ערד קיבלה אחריות על חינוך ילדי הפזורה

עיריית ערד תקים מוסדות חינוך לכפרים הבדואים תל ערד ואל-פורעה שבסביבת העיר, ותהיה אחראית גם על החינוך עצמו. שר החינוך יואב קיש ביקר בשבוע שעבר בעיר וקיבל את הצעת ראש העיר יאיר מעיין לקחת פיקוד על הנושא, ולפי שעה נראה שבקרב תושבי הכפרים דווקא מברכים על הרעיון.

"עיריית ערד במשך שנים התנגדה להוציא היתרי בנייה לבתי הספר של הבדואים באל-פורעה, שהם חלק מתחום השיפוט של העיר ערד", מספר מעיין בשיחה עם וואלה שבע. "אז דבר ראשון הנחיתי את ההנדסה לקדם היתרי בנייה לבתי הספר וגני הילדים של הבדואים, ואז אמרתי למשרד החינוך שאם יש להם בעיה אני מוכן להיות גם הגוף שיקים את בתי הספר האלה. אז אנחנו כבר עכשיו מקימים 13 כיתות לימוד באל-פורעה".

"ילדי הפזורה לא שייכים לאף מועצה", מסביר מעיין, "כרגע משרד החינוך עושה את זה באיזשהו אלתור, של מועצה של הבדואים שלא ממונה עליהם, והמועצות של הבדואים גם ככה על עצמם בקושי משתלטים". הוא מתייחס למועצה האזורית אל-קסום, שאחראית היום על החינוך בתל ערד ובאל-פורעה, ולדבריו "עושה טובה למשרד החינוך שהיא נותנת להם את הסיוע הזה".

מעיין מספר כי בעירייה תוקם מינהלת חינוך בדואי שתטפל במוסדות החינוך בשני הכפרים. לדבריו, המינהלת "תתוקצב על ידי משרד החינוך, ועיריית ערד תפעיל את זה עבור משרד החינוך - אבל בעיקר עבור הבדואים. אנחנו רוצים שהשכנים שלנו, הבדואים, שהילדים שלהם יהיו ברמה טובה, שילמדו כמו שצריך, ויקבלו מהמדינה את החינוך כמו כל ילדי ישראל".

"עד היום אין תקדים לדבר הזה - אין אף עירייה שהיא לא בדואית שמטפלת בבדואים. אנחנו הראשונים שהצענו את שירותינו וגם הסכמנו לקבל אחריות מלאה על החינוך שלהם, כי כרגע אף אחד לא מטפל בזה, זה נופל בין הכיסאות, ומי שנפגע זה הילדים. ואז הילדים לא מתחנכים, לא לומדים, לא מגיעים לרמה גבוהה, זה גלגל של עוני. כולם מפסידים".

ואין פתרון שבו הבדואים מקבלים את התקציב ישירות ואחראים לחינוך של עצמם?

"אין, אין שם מועצה".

מעיין נשאל כיצד יתבצעו ההתאמות הנדרשות עבור חינוך בחברה הערבית - מבחינת שפה, תרבות וכדומה. "מנהלי בתי הספר, המורים, כולם בדואים. אנחנו כן נוסיף להם הרבה מורים יהודים דוברי עברית", הוא מדגיש, "יש שם מחסור במורים לעברית, מתמטיקה, אנגלית, מקצועות המדעים. נביא להם מורים מערד, נגייס מורים דוברי עברית שילמדו אותם עברית. כאג'נדה חינוכית להשלים את המחסור".

הוא מספר כי "בכל יישובי הבדואים היום לומדים בערבית, ברוב יישובי הבדואים יש מחסור במורים דוברי עברית. אפילו את השפה העברית, חלק גדול מלמדים מורים בערבית. מורים בדואים מלמדים אותם עברית, אז רמת העברית שלהם נמוכה. אז יש פה רווח כפול ומכופל לכולם".

המורים היהודים יעברו הכשרה ייעודית?

"גם היום יש מורים יהודים שמלמדים ביישובי הבדואים בכל הנגב, רק שאין מספיק", הוא אומר, "וככל שיהיו יותר מורים יהודים, יהיה להם יותר טוב ללמוד עברית, וגם לצמצם להם פערים של לימודי המדעים: אנגלית, חשבון, פיזיקה. אם הילדים הבדואים לא לומדים ברמה גבוהה ולא יודעים לדבר עברית, אז קשה להם להיות שכנים טובים. קשה להם להתקבל לאוניברסיטה, היכולות שלהם יורדות".

מעיין מסביר כי המניע למהלך הוא הרצון בטוב משותף. "אנחנו רוצים שיהיה טוב לכולם בנגב: ליהודים, לבדואים, לחרדים, לחילונים. אם לא נדאג לשכנים שלנו, יהיה פחות טוב לכולם".

נראה שגם בקרב הבדואים המהלך מתקבל בברכה - או בשמחה שמהולה בייאוש מההבטחות לאורך השנים. "באמת לא איכפת לי מי, אני רוצה מישהו שיתפוס את החינוך ויתן לנו את השירות. לא מעניין אותי, שיביאו מאמריקה גם אנשים, לא איכפת לי מאיפה", אומר יוסף (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), תושב אל-פורעה, בשיחה עם וואלה שבע. "זה לא קשור אם זה מועצת אזורית אל-קסום או מועצה אחרת לדעתי. אני כהורה רוצה מישהו שיקבל אחריות, לא שיעשה לי טובה. מישהו שהוא מקבל את האחריות והוא לא עושה לי טובה, הוא כן משרת אותי. אני אזרח ישראל, תושב המדינה, מגיע לי לקבל שירות".

יוסף אומר כי רמת החינוך היום לא מספקת, וכי לא היה יכול היה מעביר את ילדיו ללמוד במקומות אחרים. "אם היה לי את היכולת הייתי מעביר את הילדים שלי למקומות אחרים, לבתי ספר אחרים, שילמדו כמו שצריך". לדבריו, כל שינוי צריך להיעשות בערבית - ועל ידי אנשי מקצוע. "הם צריכים להיות דוברי השפה הערבית, אבל צריך שמי שמנהל את המערך של החינוך יבין בנושא: איזה מורים להביא ואיזה דברים לעשות בחינוך, הרי לא סתם מביאים מישהו שיישב בכיסא והוא לא יודע בחינוך כלום".

ולא ניתן למצוא פתרונות בתוך החברה הבדואית?

"הבעיה היא בעניין של הבוחרים. בחירות אצלנו זה משפחות, זה להביא בן אדם שאין לו השכלה ולשים אותו בכיסא. הם בוחרים מישהו שאין לו תעודות, אין לו כלום, ובסוף זה הכל משפחות. מינויים, לא יודע מאיפה, על ימין ועל שמאל, ובסוף אנחנו נדפקים. זה הבעיה. אנחנו צריכים מישהו שיודע לנהל, הרי הדג מסריח מהראש: אם יש לנו בן אדם שיודע לנהל, לא איכפת לי מהשאר למטה. בן אדם עם ראש, לא איכפת לי מאיפה, גם מערד".

יוסף מחזיק בתואר שני בחינוך, אך כשנשאל מדוע הוא לא יכול למלא את התפקיד, אמר: "אני אף פעם לא אהיה כי אני לא ממשפחה גדולה, אתה מבין? אולי עוד מאה שנים כן, כשאנשים יתחילו להבין, למצוא את הבן אדם המתאים, לא לפי משפחות. לצערי זה בכל היישובים, בכל המגזר הערבי. הכל משפחות, בגלל זה אנחנו בתחתית כל הזמן".

עם זאת, לדבריו של יוסף, הבעיה המרכזית איננה רק בעיית החינוך, אלא שאלת ההכרה ביישוב. "בכפרים הלא מוכרים לא מקבלים שירות כמו שצריך בחינוך. אבל לפני שהם שולחים אותנו לערד או לאל-קסום, הם צריכים להכיר ביישוב. השאיפה שלי שיכירו ביישוב, שאנחנו ננהל את עצמנו".

מה הבעיות בחינוך אצלכם היום?

"בוא לא נדבר על פדגוגיה, פדגוגיה זה בסדר. המורים, המנהלים, אנחנו נילחם על זה, אבל קודם כל נפתור את הבעיות שלנו הקטנות. העניין יותר קשור למועצה או לתקציבים שאנחנו מקבלים", אומר יוסף, ומפרט את אותן בעיות.

"באל-פורעה, בכל שנה כמעט יש לנו בעיית הסעות. ילדים בגן ובטרום חובה, שהם צריכים להיות עם מלוות בהסעה לבד, נפרדת - אין לנו את זה. אולי מלווה אחת פה ושם, השאר זה הכל על הנייר. אין פיקוח על זה. תאר לעצמך ילד בטרום חובה, בן 3, הוא אמור לעלות באוטובוס עם כיתה י"א וי"ב. למרות שאמורה לצאת להם הסעה בנפרד - אין, זה לא קיים. אז הרבה הורים לא שולחים את הילדים שלהם כי הם מפחדים".

הבעיה בהסעות יוצרת, לדברי יוסף, בעיה נוספת - הורים שמוותרים על מסגרות חינוך עד כיתה א'. "יש הורים שלא שולחים את הילדים שלהם לגנים, ישירות לכיתה א' הם עולים. זה בגלל ההסעות, כי הם מפחדים. הם רחוקים 6 או 7 ק"מ מביה"ס, הם לא יכולים לשלוח את הילדים שלהם באוטובוס או בהסעה לא מסודרת, מפחדים. אז מעדיפים שהוא יגדל, יהיה בכיתה א' והוא ייכנס, וזה אחד הגורמים לנשירה. תאר לעצמך ילד שנכנס לכיתה א' שהוא לא ברמת הלימוד של שאר החברים שלו בכיתה, צריך ללמד אותו מההתחלה".

לדבריו, "האחוזים הכי גבוהים לתלמידים נושרים הם בכפרים הלא מוכרים. הרי בכל היישובים וכל הערים בישראל יש קב"סים (קצין ביקור סדיר, ע"א) שמטפלים. באל-קסום יש לך שלושה ארבעה קב"סים שמטפלים ביותר משמונה יישובים - טראבין, אום בטין, כמעט 20 אלף תלמידים. איך שלושה קב"סים יכולים להספיק?".

הבעיות קיימות, לדברי יוסף, גם בחינוך בגילאים מאוחרים יותר. "עוד משהו חשוב זה עניין של המלגות לסטודנטים. בכל שנה יש מלגות לסטודנטים דרך המועצה או משרד החינוך. הסטודנטים שלנו לא מקבלים את המלגות כמו שאר היישובים: העדיפות הראשונה היא ליישובים המוכרים".

"אין ספק שיש פה יוזמה שהיא בסך הכל חיובית", אומרת דפנה ספורטה, אדריכלית מעמותת זכויות האדם "במקום" בשיחה עם וואלה שבע. "באמת אל-קסום ונווה מדבר, שלא באשמתם, לא מצליחים להשתלט על כל העניינים שבם אמורים לנהל, כי יש המון מורכבויות עם המועצות האלה", היא אומרת, "הן מאוד מוחלשות והן מנסות הכי טוב שהן יכולות, אבל זה לא פשוט. אם המדינה הייתה מחזקת את אותן מועצות, אז אולי זה היה מצב אידיאלי, והם היו יכולים להיות אמונים על כל ההיבטים של החברה הבדואית. אבל זה לא עובד ככה, המדינה מחלישה אותן".

היא מביאה כדוגמה את תחום התכנון. "אין לאל-קסום ולנווה מדבר ועדת תכנון, אין להן שום אפשרות ליזום בכל העניינים שקשורים לתכנון ופיתוח. זה הכל רשות הבדואים היום, הם בעצם דואגים לכל היבטי החיים של החברה הבדואית, וזו רשות מאוד מאוד כוחנית, יש שם אולי בדואי אחד, ויותר ממאה אנשים שכל אחד דואג לאוכלוסייה הבדואית כפי שהמדינה רואה את זה, וזה לא דווקא איך שהבדואים רואים את זה".

"אז טוב שיהיה מישהו שייקח את זה על עצמו, השאלה איך", היא מתייחסת שוב לצעד של עיריית ערד. "אם מינהלת החינוך הזאת תהיה שוב פעם מנוהלת על ידי יהודים שחושבים איך הכי נכון לבדואים להתחנך, לחיות, לגור, לנשום, אז זה שוב פעם נועד לכישלון. אנחנו רואים את זה כבר עשרות רבות של שנים. אז צריך ללמוד את הנושא ולראות מה הוא מתכוון שם ומי הוא מתכוון לערב בזה ומי יהיו חלק מרשות החינוך הזאת". לדבריה, "אם מקימים דבר כזה, זה חייב להיעשות בדו שיח, בשיתוף, וחייבים שיהיו שם אנשים מהחברה הבדואית".

ממחוז הדרום במשרד החינוך נמסר: "המחוז מברך על החלטתו הערכית של ראש עיריית ערד, יאיר מעיין, לתמוך במערכת החינוך בפזורה הבדואית הסמוכה לעיר וליטול חלק פעיל באספקת שירותים נלווים למען תלמידי האזור. תחומי האחריות של העירייה בנושא זה יידונו בהמשך".