ביוני 2023 הייתה פרופ' מיכל בר-אשר סיגל עם משפחתה בשנת שבתון באוניברסיטת ייל היוקרתית שבארה"ב. שם גם תפסה אותה הצעת העבודה הראשונה שלה: לשמש סגנית נשיא אוניברסיטת בן גוריון לעניינים בינלאומיים, במקביל להוראת תלמוד, תחום המחקר שלה, במחלקה למחשבת ישראל. אולם לזוועות שבאו ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-7 באוקטובר, ולמה שבא בעקבותיהן - איש לא הכין אותה.
"דני חיימוביץ', נשיא האוניברסיטה, התקשר אליי והציע לי להיות סגנית הנשיא שלו לעניינים בינלאומיים, שזה אומר לפתח את הקשרים של האוניברסיטה, לחשוב יחד איתו על החזון של חיבור האוניברסיטה שלנו עם מוסדות אקדמאיים ברחבי העולם: להביא סטודנטים, לשלוח, לעשות מחקר משותף", מספרת פרופ' בר-אשר סיגל. "אמרתי לו 'תקשיב, אני עוד לא חוזרת כי הזמינו אותי להיות פרופ' מרצה בביה"ס למשפטים של הארוורד בסתיו', ושם תפס אותי הטבח".
"אני לא יודעת אם אתה זוכר מה היה בהארוורד", היא ממשיכה ומשחזרת, "אבל ממש ביום ראשון שאחרי הטבח יצא מכתב של 34 אגודות סטודנטים שהאשימו את ישראל במה שקרה להם. מדינת ישראל הפסיקה לנשום, ואני הייתי צריכה לקום וללמד. זו הייתה חוויה מאוד מאוד קשה. היו הפגנות מאוד מאוד סוערות בימים הראשונים, מהצד כמובן הפרו-פלסטיני, עד כדי כך שאובמה ביטל את הביקור שלו באותם ימים. היה מה שנקרא Die-In, אנשים נשכבו על הרצפה בהמוניהם ועשו כאילו שהם מתים. היו לי כמה תלמידים שומרי מצוות, עם כיפות, היה מאוד לא נעים ללכת איתם כי המפגינים הקיפו אותנו וצעקו וכאלה".
"צריך להבין מה זה, זה סטודנטים שכל החיים שלהם חיכו ללמוד בביה"ס למשפטים של הארוורד, שמשלמים 100 אלף דולר בשנה בשביל פסגת חייהם, ואז הם מגלים שהסטודנטים שישבו לידם בכיתה אומרים להם שהגיע להם שיאנסו אותם וירצחו אותם. ומי זה 'אותם'? אלה יהודים מטקסס, והם מזוהים אוטומטית עם מדינת ישראל ועם מה שקורה שם".
ואת, בשלב הזה, מפחדת או מרגישה שליחות?
"בעיקר הרגשתי שאני קול להרבה מאוד סטודנטים שרצו להבין מה קורה, וכשישראל התחילה לתקוף בעזה הם ביקשו ממני תשובות. הם יודעים שאני ביקורתית כלפי הממשלה שלי, והם הופתעו מאוד לראות שאני תומכת לחלוטין - אז, באוקטובר - בתגובה ישראלית על מה שקרה. אני באה ממדעי הרוח והחברה, הפמיניסטיות שבגדו בנו באו מהמעגלים שלי - אלה שפתאום התחילו להצדיק מעשי אונס או שהכחישו בכלל שהיו פגיעות מיניות, אלה באים מהמעגלים שלי. זה היה מאוד קשה לראות והן מאוד הופתעו שנשים כמוני, שבדרך כלל נמצאת בצד שלהם, הליברלי, מסרבות לגנות את ישראל על התקיפות בהתחלה בעזה, בטח באוקטובר ונובמבר".
המרחק מהמשפחה המורחבת והמכרים בארץ עשה את שלו, ואף שהוצע לפרופ' בר-אשר סיגל להאריך את השהות בארה"ב, היא החליטה לחזור ארצה. "התפקיד הזה, שנשיא האוניברסיטה ביקש ממני לעשות - אם לעשות אותו, זה עכשיו", היא משתפת במחשבותיה באותם ימים. "להציג את מדינת ישראל מול מוסדות אקדמיים בעולם ולהיאבק על שיתופי פעולה ושהאקדמיה הישראלית תמשיך להתקיים - זה הזמן".
במלחמה בה האבל מגיע לכל בית בצורה כזאת או אחרת, בר-אשר סיגל מספרת: "סטודנט שלי נפצע, הטנק שלו נשרף ממש בימים הראשונים למלחמה. ארוס של סטודנטית מאוד קרובה שלי נהרג ממש בימים הראשונים. סטודנט אחר שלי נהרג בצפון לפני כמה שבועות. אז אצלנו בבאר שבע מרגישים את המלחמה מאוד מאוד קרוב. זה היה מאוד מאוד קשה להיות רחוקה, ועוד להיות בהארוורד, מכל המקומות. בינואר חזרנו ונהייתי סגנית נשיא, וזה סגנית נשיא אחרת לגמרי מהסגנית נשיא שנשיא האוניברסיטה ביקש שאני אהיה ביוני".
מה זאת אומרת?
"כשחזרתי בינואר ובפברואר, היה לנו מן מבול של ביקורי סולידריות של המון פרופסורים שבאו להראות תמיכה בישראל וזה יצר לי המון אפשרויות לשיתופי פעולה. דווקא בגלל הטבח ובגלל שאנחנו אוניברסיטה בדרום. מ-PENN ומהארוורד ומ-MIT, זה לא היה משלחות של המוסד עצמו אלא של פרופסורים מתוך המוסדות, במיוחד לאור התגובות של הנשיאות שלהם, והיו לי הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה".
"הדבר הזה לאט-לאט פחת, ככל שהמלחמה מתקדמת הרצון לשיתופי פעולה הולך ופוחת, בשבועיים שלושה האחרונים יש ממש צונאמי של הכרזות על חרמות". במסגרת תפקידה, אחראית בר-אשר סיגל על נושא החרמות, והיא מעידה כי המצב החמיר בשבועות האחרונים בעקבות קידום החוק אותו היא מכנה "חוק ההשתקה" - החוק שיאפשר למועצה להשכלה גבוהה, שבראשה עומד שר החינוך, לדרוש ממוסדות אקדמיים לפטר מרצים בעקבות אמירות פוליטיות שהשמיעו.
"השבוע ישבתי עם נשיאה של מוסד אקדמי מאוד מכובד וגדול שהיא נגד חרם, היא באה להראות תמיכה בישראל, ישבה איתי, פתחתי רשימה של פרויקטים שרציתי שנשתף פעולה, והיא עצרה אותי ואמרה לי 'אני לא יכולה לדבר איתך על כלום עד שאני לא רואה לאן החוק מוביל, כי אם החוק הזה יעבור אנחנו לא יכולים לעשות איתכם כלום'. וזה משהו שעוד לא שמעתי. וצריך להבין מה המשמעות, אנחנו נקוטלג כמו צפון קוריאה, וזה אומר שלא נוכל לעשות שיתופי פעולה. זה יהרוג את המחקר בישראל".
יש כבר ביטויים בשטח להצהרות על חרם?
"חד משמעית. יש הרבה מאוד אוניברסיטאות אירופאיות שהודיעו לנו שמבטלים את ההסכמים איתנו לשנתיים הקרובות, שלא ישלחו לנו סטודנטים ושלא יקבלו סטודנטים מאיתנו. יש לנו מקרים רבים של חוקרים שכותבים לנו שהם חלק מקבוצת מחקר והחוקרים או האוניברסיטה לא מרשה להם לשתף פעולה איתנו, אנחנו בתחילתו של צונאמי של הנושא הזה".
אולם ישנו גם חרם אותו מכנה בר-אשר סיגל "החרם השקט", קשיים שנערמים על מי שרוצים לשתף פעולה עם ישראל - ופשוט גורמים להם לוותר על הרעיון. כך, למשל, נדרשה האוניברסיטה לעמוד בפני ועדת אתיקה של אוניברסיטה אחרת איתה ביקשו בנגב לשתף פעולה, על מנת להציג את הטיעונים הישראליים. "אם כל חוקר שרוצה לשתף פעולה עם חוקר ישראלי צריך לעבור ועדת אתיקה אז יהיו המון חוקרים שלא ירצו בכלל לקחת על עצמם את הטירוף הזה. או שאוניברסיטה מבטלת הרצאות של מרצים כי לא בא להם את הבלגן של ההפגנות. או קבוצה שמתגבשת להציע גראנט (בקשה למימון מחקר, ע"א) ושוקלת לבחור בין פרופסור מהארץ לבין פרופסור מהארוורד - מספיק שמישהו שם בוועדה לא בא לו בטוב ישראל, 'עדיף לנו ללכת על מישהו לא מישראל' - ואנחנו לא נדע מזה".
"אנחנו אומרים כל הזמן שחרם על אקדמיה פוגע דווקא במגדל האור של ליברליות ושל מחשבה וחופש דיבור, ובבאר שבע גם בשיתוף פעולה מהמם בין ערבים ליהודים, בדואים. אצלנו באוניברסיטה זה באמת קרן אור, ולהחרים אותנו זה לפגוע במקום שמביא את האור".
אז איך מתמודדים?
"הייתה לנו עזיבה של בערך 50 אחוז מהסטודנטים הזרים שהיו צריכים להיות פה בארץ, והבעיה מתחילה בשנה הבאה. המספרים מאוד נמוכים לשנה הבאה, וזאת הבעיה הגדולה - אלה חוקרי הדור הבא. מי שנמצא פה מהודו ומסין ומאפריקה, אנחנו רואים אותם יחסית חיים ממש בטוב עם המצב, אבל אירופאים וצפון אמריקאים - מאוד קשה לנו".
בר-אשר סיגל עובדת בימים אלה על מיזם במסגרתו תביא פרופסורים מחו"ל למחנה בישראל. "כמו 'תגלית'", היא אומרת בחיוך. "אני מאוד מאמינה שברגע שמגיעים לכאן ורואים ומתחברים לחוקרים, אז השד לא נראה כל כך מפחיד. אנחנו שומעים כל הזמן את השוליים, יש רוב דומם שלא ממש יודע מה לחשוב על ישראל".
את דעת הקהל בחו"ל היא מחלקת לשלושה. "יש את הקיצוניים, שצריך לא לזלזל בלמה הם עושים את זה, אבל הם עושים משהו נורא-נורא פשטני של הלבשת הקולוניאליזם עלינו. זה מאוד מכעיס כחוקרת של מדעי הרוח והחברה - החלוקה הזאת פשוט לא עובדת היסטורית ויוצרת כל מיני עיוותים כאלה של תמיכה של ליברלים דווקא בארגון רצחני כמו חמאס. אני מאוד כועסת ומאוכזבת מהפמיניסטיות שבהם והיחס שלהם לפגיעות המיניות כחלק מהמאבק הפלסטיני, הם היו צריכים לדעת ולהבין את המורכבות. אני מודה שפעם ראשונה בחיי חסמתי כמה כאלה בפייסבוק ובטוויטר כי באמת לא יכולתי לסבול את זה יותר".
"יש את הסוג שהוא תומכי ישראל בלב ובנפש, אני סופרת אנשים כמו ביידן והדמוקרטים הישנים של פעם, תומכי ישראל שרוצים לראות את ישראל בטוחה ומצליחה, אבל יש להם ביקורת על מה שקורה בממשלה. ויש את הרוב המוחלט של החוקרים, שלא יודעים מה קורה וקצת נבהלים מהרעש. הרבה מהם שואלים שאלות, וכשמסבירים להם, הם מוכנים להקשיב. אבל נהיה יותר ויותר קשה להסביר דברים כמו חוק ההשתקה, מאוד קשה להסביר מדיניות כזאת של הממשלה. או אמירות כמו 'צריך למחוק את חווארה', או 'צריך להתיישב בעזה חזרה', קשה מאוד בשלב הזה להסביר אמירות מהסוג הזה".
בר-אשר סיגל מספרת על שיח חדש ומפחיד במיוחד בו היא נתקלת מאז אוקטובר - הכחשת זכות קיומה של מדינת ישראל. "השיח הוא לא על 67' ועל הכיבוש, אלא על 48', וזה שיח מפתיע. ממש דיון על זכות קיומה של מדינת ישראל להתקיים. אלה דברים שאנחנו יכולים להסביר אותם, והרבה מאוד חוקרים לא מבינים איך הגיע דיון כזה, אבל ככל שעובר הזמן אנחנו נהיה יותר ויותר בבעיה".
"גם בתלמוד המנהיגים רצו הפרדה והעם למד לחיות יחד"
עוד הרבה לפני תפקידה כסגנית הנשיא לעניינים בילנאומיים, פרופ' בר-אשר סיגל היא חוקרת תלמוד. "זה לא דבר ברור מאליו, אין הרבה נשים שעוסקות בזה בעולם, ובארץ במיוחד. כשאני קיבלתי את המשרה שלי", היא מספרת בגאווה מהולה בעצב, "הכפלתי במאה אחוז את כמות הנשים שלימדו באקדמיה תלמוד - זאת אומרת, הייתי השנייה. זה בעיקר תחום מאוד דתי וגברי ואני מגיעה לזה מנקודת מבט מאוד ביקורתית והיסטורית".
"זה קשור אחד עם השני", מבהירה בר-אשר סיגל בהתייחסה לתחום המחקר שלה ולמצב היום בארץ. "אני מדברת על המאות הראשונות לספירה ועל המגעים בין קבוצות דתיות, והם שנאו אחד את השני בצורה קשה, והנוצרים רצחו בנו בצורה נוראית כל ימי הביניים, ואני לומדת את הטקסטים האלה. וגם בטקסטים האלה, יהודים ונוצרים חיו אחד עם השני. יש לנו אב כנסייה שצועק על הכנסייה שלו 'תפסיקו ללכת לחגוג עם היהודים את יום כיפור בבית כנסת שלהם', ו'תפסיקו ללכת לאכול איתם בחגים'. ואתה רואה מבין השיטין, גם כשיש רטוריקה מאוד מאוד קשה, אנשים חיים אחד ליד השני ועושים עסקים. וזה מרגיז נורא את המנהיגים, שרוצים להיות בהפרדה ולצעוק אחד על השני, והעם בפועל, הקבוצות הדתיות, לומדות לחיות אחד עם השני".
אז אולי בכל זאת יש מקום לאופטימיות?
בר-אשר סיגל צוחקת. "האופטימיות היא שאין כמו אוניברסיטת בן גוריון, אני אומרת לך את זה, בדוק. הייתי בפריז וגם ברומא, הייתי בהארוורד ובייל ובאוניברסיטאות אחרות, ואין כמו החומר האנושי שלנו בבן גוריון. ההתגייסות והטוב והרצון לקדם ולעמוד ותחושת השייכות וההתנדבות ורוח הקהילה, אנחנו אוניברסיטה מאוד מאוד עם רוח של קהילה. זה היה ניכר הרבה מאוד במסיבות פורים הידועות שלנו, אבל גם כשהגיע רגע האמת", היא אומרת בחיוך.
"כשנועה ארגמני השתחררה אתה לא מבין מה עבר באוניברסיטה ואיך הסטודנטים שלנו... בכל כיתה היה כיסא לנועה, ועל כל בחינה כתבו 'מחכים לנועה', תחושת הקהילה הייתה באמת מעוררת השראה, בלי קיטשיות ובלי ציניות, ולכן אני מאמינה בעם הזה".