לפני כשבוע מלאו 120 ימים לקדנציה של ראשי המועצות והערים, שנבחרו לתפקיד ב-28 בפברואר. וואלה שבע ביקש מהם לספק תמונת מצב: איך נראה התפקיד מכיסא ראש המועצה, אילו הישגים כבר השיגו, ומה האתגרים שעוד עומדים לפתחם. והיום - אליה וינטר, ראש מועצת מצפה רמון
מהו ההישג הכי גדול שלך עד עכשיו?
לראות את החיוך על פניהם של התושבים זה ההישג הכי גדול שלי. בין אם זה בזכות המענקים שהצלחנו להביא למורים שלנו בדומה למודל אילת, או בזכות היזמים שמתחילים להאמין בפוטנציאל האדיר של מצפה רמון. אבל אם אני חייב לבחור הישג אחד, זה כנראה הרציפות התפקודית שהצלחנו לשמור מיד אחרי הבחירות. זה אולי נשמע טכני, אבל בשבילי זה אומר שהתושבים המשיכו לקבל שירות מצוין, שהעובדים המסורים שלנו המשיכו בעבודתם החשובה, ושהקהילה שלנו לא הפסיקה לפרוח לרגע.
מה הדבר הבא שהכי בוער לך לטפל בו?
אני לא אשקר, התקציב הוא אתגר לא פשוט. אבל אני נחוש להביא עוד כסף למצפה רמון, לא רק כדי לאזן את התקציב, אלא כדי להגשים את החלומות של התושבים שלנו. אני רוצה לראות עוד שיפוצים, עוד גינות משחקים, עוד מרכזים קהילתיים שוקקי חיים. אני רוצה שכל תושב, בכל גיל, ירגיש שיש לו מקום ושהוא שייך כאן.
מה התגובה הכי מרגשת/מפתיעה שקיבלת מתושבים?
אישה מבוגרת, ניצולת שואה, עצרה אותי ברחוב וסיפרה לי איך היא מרגישה שאנחנו, הדור הצעיר, ממשיכים את המורשת שלה ושל חבריה. היא אמרה שהיא גאה במה שאנחנו בונים כאן במצפה רמון, וזה פשוט גרם לי להבין עד כמה התפקיד שלי הוא לא רק ניהול, אלא גם המשך של סיפור גדול יותר.
מה האתגר הכי גדול שלך בקדנציה הזאת?
האתגר הכי גדול הוא לחבר בין אנשים. אני רואה את הקיטוב בחברה הישראלית, שלצערי לא פוסח גם עלינו. אני רוצה שמצפה רמון תהיה דוגמה לקהילה שבה כולם מרגישים שייכים, שבה כל אחד יכול להביע את דעתו, ושבה אנחנו עובדים יחד למען מטרה משותפת. זה לא תמיד קל, אבל אני מאמין שזה אפשרי. רצתי בבחירות תחת הסלוגן "הטוב המשותף ינצח", זה הקו שמוביל אותי.
ציין משהו טוב שקודמך בתפקיד עשה
רוני מרום, ראש המועצה הקודם, הוא אהוב לבי, מנטור וחבר יקר. הוא השאיר לי נעליים גדולות למלא, אבל אני אסיר תודה על כל מה שלימד אותי. אם אני צריך לבחור משהו אחד, זה כנראה האהבה שלו למצפה רמון. הוא לימד אותי שראש מועצה צריך קודם כל להיות תושב, לאהוב את המקום ואת האנשים, וזה משהו שאני לוקח איתי כל יום.
מה ההבדל בין איך שציפית שייראו הדברים בכיסא של ראש המועצה לבין המציאות?
האמת? חשבתי שאני מוכן. הייתי קרוב לרוני, ראיתי אותו מתמודד עם כל מיני סיטואציות, חשבתי שאני מבין את התפקיד. אבל שום דבר לא יכול להכין אותך באמת למה זה להיות האדם שאליו כולם פונים. פתאום אתה מקבל טלפונים באמצע הלילה על נזילות, או הודעות בוואטסאפ בבוקר על בעיות בחשמל. בהתחלה זה היה קצת שוק, אבל למדתי לאהוב את זה. זה אומר שאנשים סומכים עליי, שרואים בי כתובת לפתרון בעיות.
דבר נוסף שלא ציפיתי לו זה העוצמה הרגשית של התפקיד. כשיש תאונה או אירוע טראגי, אני מרגיש את הכאב של הקהילה שזה הכאב שלי. מצד שני, כשאנחנו מצליחים במשהו - אני מרגיש גאווה ושמחה אדירה, כאילו אני הורה שרואה את הילד שלו מצליח.
וגם, לא תיארתי לעצמי עד כמה התפקיד הזה יהיה אישי. כל מפגש עם תושב, כל שיחה, כל מכתב - זה נוגע בי עמוקות. אני זוכר במיוחד מפגש עם ילדה קטנה שסיפרה לי על החלום שלה להיות אסטרונאוטית. המבט בעיניים שלה, התקווה וההתלהבות, זה משהו שאני לוקח איתי לכל מקום.