בתחילת החודש שעבר נבחרה מאיה יעקב לתפקיד יו"ר מחוז דרום של ארגון נכי צה"ל. יעקב, תושבת להבים ונכת צה"ל בעצמה, החלה את דרכה בארגון כמתנדבת - ולאחר 25 שנה הגיעה לראשות המחוז. בשיחה עם וואלה שבע היא מספרת על הקשיים והאתגרים הכרוכים בכניסה לתפקיד בעת מלחמה - וגם על התקווה הגדולה והנאיבית מעט שהארגון יפסיק לגדול.
"התחלתי את העבודה שלי בארגון כמתנדבת שבאה למצוא לעצמה עבודה", היא מספרת, "אחר כך פקידה, אחרי כן החלפתי את מזכירת המחוז שיצאה לחופשת לידה ואחר כך לא חזרה, ובחמש השנים האחרונות שימשתי עוזרת יו"ר המחוז והתמקצעתי בכל הנושא של זכויות. לאט לאט התחלתי ממש לאהוב את מה שאני עושה, התחושה של השליחות, התחושה של לעזור לנכי צה"ל, שזו האוכלוסייה מבחינתי שהכי ראויה שיסייעו ויעזרו לה, אנשים שנתנו תקופה ואת נפשם למען המדינה".
ואיך היה להיכנס לכיסא הנהג?
"בהתחלה הייתי די בשוק, פתאום הבנתי שיש אחריות עצומה בתפקיד הזה - זה לא רק להתעסק בנושא של זכויות, אלא להתעסק עם דברים נוספים שקשורים לתרבות, לפנאי, לתשתית של המחוז - איך אני הולכת לבנות את המחוז הזה".
כשיעקב מדברת על אתגר בניית המחוז, היא מרמזת לתוצאותיה של מלחמת חרבות ברזל. יותר מ-4000 חיילים נפצעו במהלך הלחימה, מספר שלמרבה הצער גדל מיום ליום. "הולך להיות לא פשוט מבחינת כמות הפצועים שאנחנו הולכים לטפל בה", אומרת יעקב. "זה אומר להיערך מחדש גם מבחינה לוגיסטית: צריך להרחיב פה את כל התקנים, את כל המשאבים, בתי הלוחם שלנו הולכים לגדול פיזית כדי להיערך לכמות הפצועים". לדבריה, בחודש יוני נקלטו 80 פצועים חדשים במחוז באר שבע, וכ-1500 פצועים צפויים עוד להיות מוכרים כנכי צה"ל. "צריך לקבל אותם ולהכיל אותם ולחבק אותם ולסייע להם בכל תהליך השיקום שלהם. "כל עוד הלחימה נמשכת, אז כמובן שלצערי אנחנו הולכים וגדלים. הצפי הוא שהארגון יגדל ויעמוד על 72 אלף פצועים, שזו כמות עצומה".
"הטראומות מאוד קשות"
אחד האתגרים הכי גדולים איתם תתמודד יעקב בכהונתה הוא פגועי הנפש, בהם באה לטפל רפורמת "נפש אחת". "נורא שמחתי על כל ההישגים הנפלאים שבאו בעקבות רפורמת 'נפש אחת'", היא אומרת, "היא עדיין לא יושמה עד סופה, אבל אני מקווה שבימים הקרובים ימשיכו בחקיקה". היא מספרת כי האתגר הגדול ביותר בעבודה עם פגועי הנפש היא ההגעה אליהם. "פצועי הנפש האמיתיים לא מגיעים אלינו, הם שקופים, אתה לא שומע אותם, הם לא אלה שצועקים בכנסת - אלה אנשים שמסתגרים בבתים שלהם. אנשים מדוכאים, עם חרדות, עם הקושי לצאת לחברה - וזה האתגר באמת. כמות הפוסט טראומטיים היא עצומה".
אז איך מגיעים אליהם?
אנחנו מקבלים דו"חות מדי חודש לגבי מי שהוכרו כנכי צה"ל, ואנחנו יוצרים איתם קשר ומזמינים אותם אלינו. לא כולם פונים לארגון, אז היום ברור שהפנייה צריכה להיות יזומה שלנו אליהם, אנחנו צריכים להתקשר אליהם, וזה מה שאנחנו עושים". היא מביאה כדוגמה את סיפורו של לוחם גולני שהתקשר אליה ובישר לה שהוכר כנכה צה"ל 20 שנה לאחר שהיה מעורב בפיגוע דריסה. "הוא נשרט מזה בצורה מאוד קשה וסובל מחרדות מאוד קשות. כל עלויות הטיפולים ההורים מימנו כי התביישו ולא דיברו, עד שכבר קרסו מבחינת העומס הכלכלי של לטפל בבן, והחליטו להגיש את ההכרה".
"אמרתי לו 'אני אשמח לפגוש אותך, תגיע אליי, נדבר על הזכויות שלך'. הוא אומר לי 'אבל אני לא יוצא מהבית', אז אמרתי לו 'אוקיי, אז אני אגיע אליך'. הגעתי אליו ומצאתי בחור, לוחם, ש-20 שנה לא יוצא מהבית. שאלתי אותו 'למה רק עכשיו', והוא אמר 'התביישתי'. אז האתגר שלי זה להגיע לאנשים האלה, לשקופים, לשתקנים, למסוגרים, למדוכאים, לאלה שבאמת צריכים את היד שלנו".
מתרגלים לסיפורים האלה?
"אי אפשר להתרגל לדבר הזה כי כל סיפור הוא סיפור בפניי עצמו, והטראומות מאוד קשות, וההתמודדות מאוד קשה והתפקוד מאוד בעייתי, ואתה פשוט רק רוצה לחבק. כל מפגש שלי עם החבר'ה האלה מסתיים בחיבוק, וזה חיבוק שנמשך אחר כך כל עוד הם צריכים אותו. זאת המשימה, זה האתגר: לתת להם את התחושה שאנחנו פה בשבילם. נכון שגם אגף השיקום עשה מהפכה מבחינת השירות והתודעה הציבורית לכל הפוסט טראומטיים בעקבות המקרה של סעידיאן, אבל זה האתגר שלי - להגיע לכל החבר'ה האלה".
עם האתגר היא מתמודדת לצד מערך של מתנדבים - "נכי צה"ל וגם חלק שלא" - וגם עם פורומים של נשים, של שומרי מצוות ושל המגזר הבדואי. "כל התשתית הזאת נועדה כדי לתת מענים גם במובן החברתי-תרבותי, ולהגיע לכולם", היא מציינת.
מה תאחלי לעצמך לקדנציה הקרובה?
"אני מאחלת לעצמי שנצליח לסייע לכמה שיותר פצועי צה"ל להשתקם, לחזור למעגל העבודה, לנהל שגרת יום. לחזור לחיים, עד כמה שניתן, לצד הנכויות הנפשיות והפיזיות. ושלא נקבל כמובן עוד פצועים לארגון. אנחנו הארגון היחיד שלא רוצה לקבל עוד חברים אליו", אומרת יעקב בחיוך ציני.