ביום ראשון האחרון קמתי והבנתי. זהו. אין יותר "מסגרת", סיימתי את בית הספר והמסגרת הכי ארוכה שליוותה אותי בחיים נגמרה. ההרגשה הזו שאין לך יותר מסגרת מסודרת , ואת קמה בבוקר ואין לך את הלימודים הקבועים או החברים שהיית רואה כל יום . התחושה שבאמת אני רוצה לשמור עם כולם על קשר מהשכבה אבל מי יודע אם זה ישאר לנצח ? אני מתחילה לשאול את עצמי איך אני מעבירה את היום? ומה עליי לעשות ? עם מי אפגש היום?
אז אני מתקשרת לחברה אחת והיא עם החבר ואז אני מתקשרת לעוד חברה והיא בעבודה והשלישית לומדת למועדי ב' שעדיין לא עברה , ואז אני בעצם מבינה שכולם עסוקים או בעבודה או שלומדים למועדי ב' ולכל אחד יש את החיים משלו , ואין איזושהי מסגרת שמשותפת לכולנו .אז אני מתחילה לחשוב איך אני מנצלת את תקופת המלשביות בצורה הטובה ביותר . התחלתי לחפש עבודה , הלכתי להמון ראיונות עד שמצאתי משהו שבאמת נוח לי ואני אוהבת . בין לבין יש גם פחדים והרהורים לגבי השירות הצבאי . אני מתחילה לקבל כל מיני הודעות ממיטב לגבי שינוי תאריך גיוס, שיבוצים , וכל אחד מהחברים מספר על מה הציעו לו ועל מה שהוא קיבל.. ופתאום נכנסנו לעולם חדש שעוד לא הכרנו. אז כולם מתעניינים בתפקידים השונים ובדברים של העולם "הבוגר יותר" .
גם לא נשכח שאנחנו בתקופה לא פשוטה בכלל ,ופתאום להיכנס לצבא בתקופה כזו בתור ילדה זה מאוד מפחיד . הפחד שאם חלילה מה שקרה ב-7/10 יקרה שוב , הפחד שאנחנו עדיין בתקופה הזו ומי יודע אם עד שנתגייס זה יסתיים בכלל? מיליוני מחשבות ואלפי חששות שעולות בכל יום מחדש . אבל בסוף , צריך להבין שלמרות שהדור שלי הוא דור שעבר דברים מאוד קשים בתקופת התיכון - אנחנו ילדי קורונה , מלחמות , עיצומי מורים ,מגפות עברנו כל כך הרבה , ואנחנו עוד עדיין עוברים . אבל למרות צריך לקחת את הכל כשיעור לחיים ולהפיק מכל משהו רע דבר טוב ולהבין שהכל בסוף יעבור ויהיה בסדר ותמיד לחשוב חיובי . כי אם נתקע רק על הרע ועל הפחדים - אנחנו לא נצא מזה מעולם . לבוא עם ראש פתוח לעולם הצבאי , ולחיים שמחכים לנו לאחר מכן . ולנצל כל יום כאילו אין מחר .
הכותבת היא נועה אבודיאן, משפיענית רשת, בוגרת תיכון מקיף א' וכותבת הספר "האמת על הדף"