"הרגשתי כמו כיפת ברזל"

"מה שהטורקים עשו במשחק מולנו זה לבייש אותנו בתור ישראלים ולבזות את ההמנון שלנו", פורק אור הרשקוביץ', שוערה הבאר שבעי של נבחרת קטועי הגפיים של ישראל, את הזעם, כשגם שבוע לאחר האירוע, הוא מתקשה להירגע. למי שלא צפה, נספר כי במהלך שירת "התקווה" לפני משחק פתיחת היורו, היפנו הטורקים את גבם לשחקני ישראל, זאת בנוסף למייצג בו יצרו בעזרת הקביים את המילה GAZA.

"הקפטן והמאמן של הטורקים", ממשיך הרשקוביץ', "התראיינו לערוץ טלוויזיה בארצם והקדישו את הניצחון לשהידים בעזה. לא ברור לי איך המארגנים נתנו יד לדבר הזה ובקושי הגיבו. הם היו צריכים להדיח את הטורקים מהטורניר, למרות שהם אלופי אירופה ואלופי העולם, כי הם עברו על כל התקנונים שהמארגנים עצמם קבעו".

"האמת, אנחנו צרחנו את התקווה ולא הסתכלנו. אם היינו יודעים שזה מה שהם עושים, היינו מחזירים באותה מטבע. גם שחקני הספסל והצוות מאחורינו שר את ההמנון בעיניים עצומות ולא ראה. רק מאוחר יותר במלון, אחרי שהתקלחנו ואכלנו ארוחת הערב, ראינו את השידור החוזר וקלטנו מה היה".

"מבחינת הקהל שהניף את דגלי טורקיה ופלסטין, זה דווקא נתן לנו יותר דרייב. מבחינת השחקנים, ראינו כמה הם רעים בעיניים. בסוף המשחק, הם צעקו לעברי ולעבר הבלם שלנו 'Israeli murders' (יהודים רוצחים). התאפקנו לאחר שקיבלנו הוראה מהמאמן שלנו שרון פז לא להגיב ולא להיגרר לפרובוקציות".

את הטורניר סיימה ישראל, בה משחק גם איימן אבו עיאדה מרהט, עם הפסדים לטורקיה (6:0) ואירלנד (2:1) ותיקו (1:1) עם אזרבייג'ן בבית המוקדם. במשחקי הדירוג הפסידו הכחולים-לבנים 4:3 להולנד (אחרי שהובילו 0:3), וניצחו את יוון (1:3) ואת בלגיה (0:3). "זה היה מאכזב, כי ציפינו להרבה יותר", אמר הרשקוביץ', שנעזר בדימויים אקטואליים כדי לתאר את המשחק מול אזרבייג'ן בו עצר פנדל, "הרגשתי כמו כיפת ברזל", הוא מחייך.

"חשוב לי לציין שלולא העזרה של יענקלה שחר ו'אלטשולר שחם', ועוד ספונסרים שרצים איתנו ותומכים בנו מהרגע הראשון שהנבחרת הזו הוקמה, כל זה לא היה קורה. עד שבוע לפני הטורניר לא ידענו אם אנחנו טסים או לא, ואז הגיע אלינו ראש מערך האבטחה של מכבי חיפה, אבי אטיאס, שהעביר תדרוך ביטחוני והרגיע אותנו, כי מאוד חששנו".

הרשקוביץ' (33), הוא לא רק שוער בנבחרת ישראל לקטועי גפיים, אלא גם שחקן במ.כ באר שבע מליגה ג' דרום ומאמן קבוצת טרום ג' של מכבי באר שבע.

"לאחר הקטיעה, במרץ 2018, ראיתי כתבה בתוכנית 'מגרש פתוח' בערוץ הספורט, שבה ראיינו את צח שחרור, המייסד והרוח החיה של הנבחרת. הכדורגל היה תמיד חלק בלתי נפרד מהחיים שלי (בוגר מחלקות הנוער של מכבי ומ.ס באר שבע) והנה יש הזדמנות להמשיך לעסוק בזה. שלחתי לצח הודעה בפייסבוק ושאלתי אם אפשר להצטרף. הוא אמר לי 'בטח, תבוא', והשאר היסטוריה. בכל הטורנירים האחרונים היינו יחד בחדר ואנחנו שותפים. הנבחרת הוקמה לפני 6-5 שנים, ולא הרבה שמעו עליה, עד למשחקי ליגת האומות וטורניר בינלאומי שנערך לא מכבר בבלגיה וזכינו בו, ואז נהייתה חשיפה תקשורתית".

עד לגיוס התנדנד הרשקוביץ' בין מכבי למ.ס באר שבע, הוא משתף: "התאמנתי אצל הרצל חן, עומר עטר, אורי היקלי, מוטי עטר - מאמנים שעיצבו אותי לאורך הדרך. לפני הגיוס, שיחקתי בנוער של מכבי באר שבע אצל מוטי נגר. אני כל החיים עם הכדור בין הרגליים".

הרשקוביץ' ויתר על הפריבילגיה להמשיך לשחק כשחקן פעיל, והתגייס לגבעתי. באחד האימונים, כשכל הציוד עליו, היה צריך לקפוץ מעל סלע גדול. "איבדתי שיווי משקל, נפלתי על היד בצורה לא טובה וריסקתי את שורש כף היד, שהתנפחה מאוד. כל מגע קטן הכאיב מאוד, אפילו המים במקלחת". תשע שנים סבל הרשקוביץ' מכאבים עד שקיבל החלטה לקטוע את הזרוע.

הצעד הבא היה לחזור לאהבת חייו - הכדורגל, והוא הצטרף למ.כ באר שבע מליגה ג' דרום, בה התחיל להתאמן לפני הקטיעה. "אמרתי לחיים כהן, היו"ר של מ.כ, שאני הולך להוריד את היד ואם יהיה לי כוח, אני חוזר. בהתחלה הוא לא האמין לי וענה בנימוס 'בסדר'. אחרי הניתוח, השארתי לו הודעה שאני רוצה לבוא לאימון. כשהוא הבין שאני רציני, הוא נתן לי חיבוק וקיבל אותי לקבוצה. באיזשהו שלב הפכתי להיות שחקן הרכב ותקופה מסוימת הייתי גם הקפטן".

"זה עוזר לי מאוד. במ.כ באר שבע אני משחק באמצע ועושה הרבה הגנה, וגם שוער הוא הגנה, ואתה מפתח חוש לאן השחקן ימסור, יש לך ראיית משחק, אתה ליד שחקן היריבה וקולט את הפס שיגיע אליו, אתה כבר רואה את הסוף של המהלך. בהתחלה היה לי קשה לעשות את המעבר משחקן לשוער, למרות שבתור ילד התחלתי כשוער. בהמשך שיחקתי בכל מיני תפקידים, סיימתי בתור חלוץ. אני גם סוג של מאמן על המגרש. החבר'ה בנבחרת קוראים לי לירן שטראובר (כשאני מוריד את הזקן, אני מאוד דומה לו)".

"כן. אני בוגר קורס מדריכים במכללת אשקלון ויכול לעמוד על הקווים עד ליגה ב', כולל ליגה ב'. העונה אני מאמן את טרום ג' של מכבי באר שבע. שנתון 2015, כיתות ג'. קודם לכן אימנתי קבוצות נערים ג' עד נוער. בעונה שעברה הייתי מאמן ראשי של קבוצת נערים א' של מ.ס באר שבע. אני משתדל לעצב את השחקנים שלי לפי העקרונות שלי, ושיהיו בני אדם לפני שחקנים".

"יש כאלה שעדיין לא קיבלו את זה, בעיקר כשאני עוזר בבית הספר לכדורגל והם פוגשים אותי בפעם הראשונה. יש ילדים סקרנים, אז אני שובר איתם את הקרח, המתח נחתך באותו האימון. אני שואל אם הם רוצים תשובות, ומבטיח שבסוף האימון אספר להם הכול וגם אראה לכם תמונות. ככה הם מתרכזים בכדורגל ובסוף האימון אני מספר להם מה שקרה לי, וזה מפסיק להיות אישיו".

"יש לי תותבת. אני זוכר שהגעתי לאחד האימונים הראשונים עם התותבת ושחקנים לא התרכזו באימון. בשבילם הייתי כמו קפטן הוק מהסיפור של פיטר פאן. מהר נכנסתי לחדר של הבעלים ואמרתי לו שאני מוריד את הפרוטזה כי אף אחד לא מתרכז באימון. אתה רואה את המבטים. אתה רוצה שהילד יתאמן. בגדול, אני שם את הפרוטזה כשאני הולך ייצוגי - אם זה טיסות, אירועים, בתי כנסת. ביומיום, אני ללא התותבת. גם בנהיגה".

"כן, אני עושה את זה דרך חברת 'אפיקטיוי' של אפיק ארז'ואן. הוא סוגר לי הרצאות שהכותרת שלהן 'הניצחון שלי' או 'אני אור הרשקוביץ', ואני רוצה לספר לכם את הסיפור האישי שלי'. העברתי הרצאות לתלמידים, לבנות אולפנה, לילדים על הרצף מהמגזר".

"תלוי כמובן בגוף. אני רוצה למשוך כמה שאפשר יותר בכדורגל. החלום הוא שתהיה בישראל ליגה לקטועי גפיים, ממנה יגיע דור העתיד. אוכל להשתלב כמאמן שוערים. מבחינת קריירת האימון שלי, לא רואה את עצמי עוזב את המשפחה שאני עובד בה - שלומי ורוי בן גרא. כשחקן, בשנה שעברה שברתי את עצם הבריח, העונה נפתח לי הגדם במשחק האחרון, מה שגרם לי לחשוב אם אני באמת רוצה להמשיך בעונה הבאה. אני אחדש את כרטיס השחקן, אבל אם אראה שזה לא שם, אז אשחק עם חברים בשכונה".

הרשקוביץ', נשוי לבר ואב לטליה בת ה-4 וחצי ודניאל בן השנה, כבר בונה על הדור הבא, ועל השאלה אם דניאל יהיה כדורגלן, הוא משיב ללא היסוס: "חסר לו שלא. אם לא, אני מנפה אותו מהמשפחה"...