קבוצת הנשים של הפועל ב"ש בכדורגל עלתה אחרי עונה אחת לליגה הבכירה. אם בשלוש הפעמים הקודמות האדומות מבירת הנגב עשו זאת בקלות יחסית, הפעם זה היה ממש ברגע האחרון, אחרי 2:2 הירואי מול מכבי אשדוד, עם צמד בתוספת הזמן.
סיום העונה, שצוין בצניעות, כיאה לימים לא שגרתיים אלה, היווה גם הזדמנות להיפרד משתי שחקניות שעשו דרך לא קצרה במועדון הנשים המוביל בעיר: קרן צבטקוב (30), שהחלה את הקריירה דווקא מעבר לכביש, במכבי באר שבע וייצגה בגילאי נערות עד 17 ועד 19 את ישראל ב-20 משחקים בינלאומיים, ויהודית נוסגורוצקי (41), שהספיקה במהלך 16 שנות קריירה להגן על שער קבוצתה וגם לסיים תואר ברפואה.
פגשנו אותה כשהגיעה למתחם רייסר בתום משמרת בסורוקה. לשאלה "למה כדורגל", היא משיבה בלי היסוס: "מאז שאני זוכרת את עצמי אני משחקת כדורגל. יש לי תמונות מילדות עם כדור ברגל. כנראה נולדתי עם זה. סוג כזה של אהבה לספורט. הדבר הראשון שנחשפתי אליו כנראה היה כדורגל".
ד"ר נוסגורוצקי עלתה ארצה כתינוקת מארגנטינה. היא בוגרת בתי הספר 'מולדת' ומקיף ו' בעיר. "הייתי משחקת עם בנים בהפסקות ובשיעורי הספורט", היא משחזרת, "ואז עברנו לאילת ששם אין כדורגל נשים. רק כשחזרתי לבאר שבע, אחרי השירות הצבאי, כשהתחלתי לימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, גיליתי שיש כאן קבוצה שמשחקת בליגה, הפועל באר שבע, ומאז אני אדומה". נוסגורוצקי סיימה 4 שנות רפואה באוניברסיטת תל אביב, ואז שנת סטאז' וחמש שנות התמחות בסורוקה. היא נוירולוגית מומחית ובעוד שנה תסיים התמחות נוספת בשיקום, לדאבוננו מקצוע מבוקש בימים אלה.
"אמנם אני רופאה, אבל במגרש אני בזון של שחקנית", היא מדגישה ומוסיפה, "אם צריך אני כמובן עוזרת, אבל לשמחתי יש לנו במועדון חובשים טובים שעושים את העבודה". לאורך רוב הקריירה, עמדה נוסגורוצקי בין הקורות, "אבל בשנה האחרונה שיחקתי במגרש - בהגנה או בקישור האחורי, בהתאם לצורך".
כבעלת ניסיון וותק, מה חסר לכדורגל הנשי בישראל?
"יש שיפור בשנים האחרונות, אבל צריך להשקיע בגילאים הצעירים. עכשיו יש יותר קבוצות של ילדות ונערות מה שבעבר לא היה, יש הרבה יותר ליגות - ליגת העל, ליגה לאומית וליגה ארצית (כשאני התחלתי לא היה דבר כזה). הכול עניין של תהליך, מתקנים ומאמנים, בדיוק כמו שזה נכון אצל הגברים, למרות שלנשים יש פער גדול יתר להשלים. הרבה אנשים שאני מדברת איתם לא מודעים לתחום - מה? יש כדורגל נשים בבאר שבע? פה ושם אני קולטת שיש התקדמות. למשל, נהג המונית שהביא אותי לאימון מכיר ועוקב. יש, אבל צריך יותר חשיפה, שיידעו ויכירו".
מה צריכה הפועל ב"ש כדי לתקוע יתד בליגה העל?
"יש בקבוצה שלנו ישראליות טובות, וחשוב גם לפגוע בזרות, שיצליחו להתחבר טוב לקבוצה. ברגע שיש קשר טוב והבנה בין השחקניות במגרש, אז תהיה לנו קבוצה טובה".
משהו על העונה שזה עתה הסתיימה?
"התחלנו את העונה עם מטרה מאוד ברורה - לעלות ליגה. היו קשיים, פציעות אבל כולן נשארו מפוקסות, ובסוף הצלחנו להשיג את המטרה, וזה מה שבסופו של דבר חשוב".
ממשיכה בעונה הבאה?
"אני כבר בגיל שהברכיים כבר לא אותו הדבר. עם כל תחושת הרוח הצעירה בלב והרצון לשחק, הגוף אומר שהגיע הזמן. זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו".
איך את רואה את העתיד שלך בקבוצה?
"אשמח להישאר במערכת ולעזור גם אם זה ברמה של ילדות ונערות. אחשוב על זה ואמצא את הדרך להישאר ולעזור במה שצריך. מקווה שנצליח לשמור על הצעירות והישראליות שיש כאן, כי יש בסיס טוב, ושיפגעו בזרות, כדי שישלימו את הפאזל".
מאחורי הפרויקט של מיכאל ראובן עומדת אנדראה ברחולץ. המנהלת והמאמנת האנרגטית של האדומות לא עוצרת לרגע, וגם השיחה איתה מתנהלת תוך כדי הליכה: "עלינו ארבע פעמים בשנים האחרונות, אבל הפעם זה היה הכי מטורף שיש. מרגש, שונה. כשעלינו בפעמים הקודמות, זה היה מהרגע בראשון, זה היה קל. על העלייה הזו היינו צריכות להיאבק עד הרגע האחרון, והיא הכי מתוקה שיש".
עונה מורכבת...
"לא פשוטה בכלל, הייתה הפסקה בדרך, החשש של הזרות שקצת היו אצלי בבית והיה צריך לדאוג להן, ואז שלחנו אותן חזרה לבתים, והן חזרו, אני חושבת שיותר פטריוטיות מאיתנו. עם כל זה, אין אופציה אחרת, צריך להמשיך את החיים. אנחנו חזרנו לליגת העל, ועכשיו צריך להחזיר אותם משבי החמאס. כל מה שאנחנו עושים מהשבעה באוקטובר לא שלם. וזה מלווה אותנו".
וחזרה לפן המקצועי - מה עושים כדי להפסיק את נדנדת העליות והירידות?
"צריך להמשיך לעבוד קשה, לגייס שחקניות, להביא זרות טובות ברמה שאנחנו מביאים כל שנה (מותר 5 בליגת העל). העונה היו לנו שתי זרות, שאניס פוסטר שזו העונה השלישית שלה איתנו ושרה ורגס, שלצערנו נפצעה. אגב, היום היינו בביקורת אצל הרופא שניתח אותה. הפרוטוקול אומר חצי שנה, הוא אומר שתוך 9 חודשים היא תוכל לחזור לשחק. היא פייטרית, רצינית ומקצועית. העתיד שלה בכדורגל, אז היא תעשה הכול כדי לחזור".
במשחק המכריע מול אשדוד (2:2), שיחקתן בלעדיה וללא האחיות שייח' סולימאן שהיו מורחקות...
"אנחנו ללא שרה מה-18.3, כשהיא נפצעה בגביע. ספגנו מכת פציעות מטורפת העונה, לא זוכרים מצב כזה בקבוצה, אבל עשינו את זה עם שחקניות שהן לוחמות צעירות, חלקן נערות ששיחקו כל העונה 2 משחקים בשבוע 90 דקות, ונתנו לנו להבין שהנה, יש לנו על מי להישען ולצידן מתפתח גם דור יותר צעיר שאנחנו יכולות להתבסס עליו.
"זה עתיד כדורגל הנשים"', מוסיפה ברחולץ, "השינוי של כדורגל הנשים יגיע מלמטה, מהתשתיות - יש לנו טרומיות ונערות א' ונערות (כ-80 צעירות במחלקה). אנחנו הקבוצה הבכירה בעיר ורוצים להישאר שם, וזה לא בא בקלות. היו שנים שזה לא היה כל כך ברור, ונאבקנו בשביל להיות במקום הזה. צריך לראות את הבנות שלנו מחויבות ושמחות כשמנצחות ובוכות כשמפסידות".
מה המטרות לעונה הבאה?
"להמשיך לחזק את המחלקה הצעירה ולתקוע יתד בליגת העל. הגיע הזמן. אני חושבת שזה המקום שלנו. באר שבע היא עיר של כדורגל ואנחנו צריכים להפוך אותה לעיר של כדורגל גם לנשים, ולמטרה הזו שותפים גם ראש העיר רוביק דנילוביץ ומאיר אלפסי ממחלקת הספורט בחברת כיוונים. מחודש ינואר אני מקבלת הודעות וואטסאפ מסוכנים שרוצים לשדך לנו שחקניות, אבל זה מוקדם. אנחנו כל הזמן בקשר".
מתי כדורגל הנשים בישראל יעלה מדרגה?
"כדורגל הנשים בישראל עדיין לא מקבל את המקום הראוי לו, וכל מה שצריך זה לבוא, לראות ולהתאהב. כל מי מגיע ורואה, אומר וואו זה כדורגל. אנשים עדיין תקועים לפני 40-30 שנה וחושבים שכדורגל נשים זה לא משהו. גם דורון ממן שהגיע לאמן אותנו, בהתחלה אמר לעצמו 'מה לי ולכדורגל נשים', אחרי משחק אחד הוא כבר אמר - 'זה כדורגל!'. אני גם חושבת שהוא בא, ראה והתאהב".