מצדיעים להם

השבעה באוקטובר תפס את כולנו לא מוכנים. במשך כמה ימים מדינת ישראל היתה די בהלם ולכולנו לקח קצת זמן להתאושש. אחרי שהתאוששנו עשינו את מה שאנחנו עושים הכי טוב, נרתמנו האחד בשביל השני. החלטנו לבחור את הדרומיים שנרתמו עבור המאמץ המלחמתי, כל אחד בפינת האלוהים הקטנה שלו, ועשו בשביל האחר.

הצבא צועד על קיבתו

רן שקד הוא המנכ"ל של המיוזיק סיטי בבאר שבע, מרכז המייצג את החדשנות בתרבות הדרומית, מתחם הופעות ואירועים ובית לאמני ישראל. כמה ימין אחרי השבעה באוקטובר ההופעות כמובן בוטלו והוא החליט שגם הוא רוצה להתגייס למאמץ המלחמתי. וכך, בעניין של ימים הקימו רן וחבורת מתנדבים מטבח שעבד לאורך שעות היום הבכנת אלפי מנות לחיילים וכוחות הביטחון. לנשות המילואימניקים, משפחות שלפתע מצאו את עצמם ללא ההורים שמגוייסים ועוד: "התחלנו מיד להפעיל חמ"ל במתחם המיוזיק סיטי. הרעיון לפתוח את החמ"ל התחיל בשיחת חולין עם מנהל המטבח שלי וצוות המנהלים, אמרנו שאנחנו נכנסים לתקופת מלחמה וככל הנראה שנהיה מחוסרי פעילות בתקופה הקרובה. אז איך אפשר לעשות טוב? התשובה פשוטה, לסייע וכמה שיותר.
אז התחלנו בשתי מתנדבות והתגלגלנו להמוני מתנדבים, מבוקר עד ערב שכל ליבם היה להעניק לאחר, רוח ההתנדבות החזיקה לאורך זמן ארוך ואפשרה לנו להמשיך ולפעול למען כוחות הביטחון שלנו. בשיאה של ההתנדבות היו כ150 מתנדבים ומתנדבות מדהימים שבישלו ארזו והובילו את הדברים. בשלב אחד מאוד קשה הקמנו גם מערך שהכין זרים להלוויות. במשך חודשיים יצאו כ-1000 מנות שנשלחו לכוחות צה"ל, שוטרים , צוותים רפואיים וגם לבתים שבהם ישבו שבעה. היום, לאחר 7 חודשים, מורגש כי התקווה והחוזק שהושרש בחמ"ל מלווה אותי, את המקום, את האנשים שאיתנו. לי מרגיש שניצחנו במערכה, לראות אותנו מאוחדים למען מטרה אחת".
מה אתה מאחל למדינת ישראל?
"ליבי עם החטופים וכוחות הביטחון אשר מגנים עלינו בגופם, לא נשקוט עד שכולם יחזרו בשלום. הפעילות שהייתה לנו לאורך זמן ארוך הוכיחה לי כמה אנחנו חזקים. אני מאחל למדינת ישראל, שנמשיך להיות מאוחדים בדיוק כמו בימי המלחמה הראשוניים. אחד בשביל השנייה. עם ישראל חי".

בשנים האחרונות מלחמת ישראל נמצאת במלחמה בשתי חזיתות. לא, לא מדובר בחזית הדרומית והחזית הצפונית אלא בחזית הלחימה הפיזית ובחזית ההסברה. לצערנו, הסברתית, בשנים האחרונות נחלנו לא מעט כישלונות. גם הפעם, היה ברור לכולם שבזמן שחיילינו מחרפים את נפשם ברצועת עזה, החזית ההסברתית היא חשובה לא פחות, ושם ספגנו מהלומות פייק ניוז לא קטנות. יקיר עמר, בעל משרד הפרסום ארטישופ ידע שזה הזמן שלו להצטרף למילואים בצבא ההסברה: "מיד אחרי האזעקה הראשונה בשבעה באוקטובר התחלתי לקבל עוד ועוד עדכונים על מה שקורה (אני מחובר לכמה אנשי מפתח שהעבירו לי מידע). אחרי כמה שעות נחשפתי לסרטון של נועה ארגמני ושם חשכו עיניי, את נועה אני מכיר מפרויקט שעשינו יחד לקמפיין בארה"ב והחלטתי שאני נכנס לעולם ההסברה הכי חזק שאפשר (מילואים בלי נשק מעשן). רשמתי פוסט ותוך פחות מ24 שעות הגיעו 3,500 מתנדבים לחמ"ל מתנדבים שפתחתי שנקרא פייט פור לייפ. מהר מאוד נכנסנו לזה הכי חזק שאפשר עם 4 מנהלים שעובדים בכמה אזורים. עבדתי כמעט 18 שעות ביום לגייס כמה שיותר כספים ואנשים שירתמו למשימה". עמר ידע שאת ההסברה עושים בתוך מדינת ישראל אבל גם, ואולי יותר חשוב, החוצה, אל המדינות שלא מכירות את הסיפור האמיתי בישראל: "היו לנו חמ"לים של 100 אנשים לפחות ושם היינו מייצרים תכנים שרלוונטיים לעניינים מעבר לים. נכנסנו חזק גם למדינות ערב וגם למדינות במערב. מהר מאוד הגענו לחשיפות של מיליוני צפיות ושברנו שיא של מעל 200 מיליון צפיות. האפקט האמיתי היה בשיתוף פעולה שכולם נרתמו יחד למשימה. זירת ההסברה שלנו גרמה לכך שממצב גרוע מאוד הסברתית אנחנו רק במצב גרוע שזה עדיין בגדר מגמה חיובית. אנחנו עדיין מנסים לגייס עוד כספים כדי לשמור על יציבות גם כשאין מלחמה, כי באמת שהכי קל לצעוק כשקורה משהו".
מאז, החמ"ל עבד וייצר תכנים בשיתופי פעולה ובעיקר הביא את הצד של ישראל במלחמה, ניסו להסביר מדוע במלחמה צודקת מאין כמוה.

אז מה אתה מאחל למדינת ישראל?
"אני מאחל למדינה להתאחד, אבל באמת. כי גם מה שיש לנו כרגע לא ישאר".

אורית דהן ממיתר היא אישה שלא מחכה, היא מאלה שקמות מיד ויוצאות לפעולה. בשבעה באוקטובר, מיד לאחר שהחלו לצאת החדשות הנוראיות היא החליטה שהיא צריכה לקום לעשות. אבל דהן לא נמצאת שם מהשבעה בבוקר. דהן היא אישה של חסד, כזו שפועלת כבר שנים ארוכות עבור האחר ובזמן מלחמות, שלצערנו לא חסרות, היא מקבלת כוחות נוספים: " זו היתה שבת שחורה ומצמררת, כל זיכרון מכווץ לי את הלב וגורם לעיניים שלי לדמוע ללא שליטה. שש וחצי בבוקר ואני שומעת קולות מהדהדים של פיצוץ ואזעקה מרוחקת. חשבתי שזה חלום ואז זה הגיע שוב. משהו בתחושה גרם לי לזנק מהמיטה ולרוץ לטלפון, לפתוח את האפליקציה של צבע אדום. מיד אני מבינה שמשהו רע קורה. רק שלא ידעתי אז עד כמה. קבוצות הוואטסאפ היישוביות שאני מנהלת, החלו לצפצף ללא הפסקה. פתחתי מבזק חדשות והלב שלי התכווץ והגוף התחיל לרעוד. משם התחיל מסע מטורף של כאוס עצום , פעלתי באוטומט וללא שליטה. במצב כזה אני לא מכירה מציאות אחרת. אין כאן ענין של רצון או בחירה . היה ברור לי שהעם שלי במצוקה, בסכנה ואני חייבת להיות שם ולקחת חלק. אלו הערכים עליהם גדלתי גם בעיתות של שיגרה. אז במציאות כזו זה היה מתבקש". מאותו הרגע דהן ולמעשה כל ביתה ה"התגייס" למשימה: "הבית שלנו הפך בן יום לחמ"ל צבאי. מכורח הגיוס ההמוני שהיה - הבנתי מהר מאוד שיש מצוקה עצומה לציוד צבאי. לא בגלל שלצה"ל חלילה חסר. אלא בגלל שהמציאות הייתה כל כך לא הגיונית, והכל היה בדחק, לא היו ערוכים לטירוף שכזה. ומכך הקמתי את "מיזם המדים", הוצאתי הודעות נרחבות בכל האזור והישוב ובקשתי מכלל התושבים ובעיקר מהמבוגרים לפתוח ארונות ומחסנים, ולאסוף את כל הציוד הצבאי שאין להם בו עוד שימוש וצורך. ביקשתי מהם לנקות ולכבס ולהעביר אלי. הסוכה הגדולה שלנו הוסבה בין רגע למחסן ענק ותושבים החלו להזרים ללא הפסקה ציוד צבאי מטורף שהיה להם בבית. פתחנו אצלנו בבית מוקד אפסנאות צבאי ענק שלא מבייש מחסן אפסנאות בבסיס מרכזי. במקביל גם רכשתי בצורה מרכזית ציוד אישי ללוחמים, בוקסרים, גופיות, גרביים, טואלטיקה ועוד שדאגנו לחלק לכל מי שחסר. השמועה הופצה מהר מאוד והגיעו אלינו מוקפצים רבים גם מחוץ לישוב שהיו צרכים מדי ב', חגורות, תיקים, רצועות לנשק, מעילים , שקי שינה צבאיים, נעליים ומה לא?!
במקביל הקמתי קבוצות סיוע שונות, "יציאת חירום" , גיוס מזון, ארוחות חמות, ציוד לשטח , דירות למפונים ועוד. מערך הלחימה הזה הוכיח ללא ספק את גדלותו , נדיבותו ואחדותו של עם ישראל . המונים התגייסו, תרמו ברוחב לב, פתחו את ליבם וביתם. הקימו מיזמים מרגשים לסיוע ותמיכה. ללא ספק עם ישראל בתפארתו.

מה את מאחלת למדינה?
"אני מאחלת למדינה האהובה שלי עוד אין ספור שנים של חוסן, של תקווה, של אהבה ואחדות. שנדע תמיד לפעול כמקשה אחת, לצעוד בראש מורם, לצלוח כל מכשול, להגיע לכל פסגה והכי חשוב, להיות תמיד גאים ביהדותנו. בעם היהודי. בהזדמנות זו אני רוצה גם לבקש ולהתפלל על חיילנו וחטופינו שישובו במהירה לחיק משפחתם שלמים ובריאים. חג עצמאות שמח".

רפ"ק מורן טדגי, מפקדת תחנת ערוער ,אמא לשניים, התעוררה בבוקר השבעה באוקטובר בביתה באופקים לקול אזעקות ותוך זמן קצר היא הבינה שבעיר שלה מתחוללים קרבות מול מחבלי חמאס. טדגי לא חשבתי פעמיים וללא היסוס יצאה עם נשקה האישי ויצאה להילחם. במשך שעות לחמה רפ"ק טדגי באופקים, לא רחוק מהבית כשהיא יודעת שמשפחתה מסתגרת בממ"ד. היא עברה בין אתרי הקרבות, ניהלה את זירות הלחימה, והסתערה על המחבלים שחדרו לעיר. היא לא הפסיקה לרגע, לא עצרה לחשוב ונלחמה יחד עם השוטרים באופקים עד אחרון המחבלים. בערב, כשלרגע הפסיקו רעשי הכדורים לשרוק, היא התפנתה לבכות על החברים שנפלו בקרבות.

מה את מאחלת למדינת ישראל?
"אני מאחלת ליום ההולדת של המדינה 76 שנות קיום ולקראת יום העצמאות שאנו מגיעים אליו ברגשות מעורבים. מצד אחד כואבים על מה שעברנו ועל מי שאיבדנו ובאותה נשימה מלאי גאווה להילחם על קיומה של מדינתנו המיוחדת. אני מלאת גאווה יותר מאי פעם ללבוש בכל יום מחדש את מדי משטרת ישראל ולדעת שאני זוכה להיות חלק מארגון שהציל מדינה שלמה ונלחם באופן הירואי במחבלים המרצחים. שנדע בעזרת השם ימים של ביטחון ושלום, ימים של אחדות ושלווה, שנדע בכל יום להודות על מה שיש. שחיילנו יפשטו את מדי המלחמה לא לפני שכלל החטופים יחזרו אלינו בריאים ושלמים. אני מחזקת את המשפחות שאיבדו את היקר להם מכל , אנו נמשיך ונשרת את הציבור בגאווה גדולה ונמשיך דרכם של אלו שלא איתנו עוד פה. עם ישראל חי".

שרון אמסלם, מנהל מחלקת ביטחון בנתיבות התעורר בשבעה באוקטובר לקול אזעקות בביתו בנתיבות. הוא הדליק את הקשר ובמקביל קיבל רצף של טלפונים ובהם אינדיקציות להסלמה במצב הביטחוני. אמסלם מקבל שרשרת החלטות שבסופו של יום הצילו חיים. הוא מקפיץ את כל לוחמי היחידה ומחלק אותם לגזרות, פותח מקלטים וחוסם את הכניסות לעיר. 40 דקות לתוך האירוע הוא מקבל מהסייר בנתיבות דיווח על פצוע ירי בכניסה לנתיבות. לאחר שבמד"א לא עונים והכאוס משתלט הוא מחליט לפנות אותו בעצמו לבית החולים ובכך מציל את חייו. באותו הבוקר אמסלם גם ניהל קרבות יחד עם שוטר משטרת נתיבות וחיסל את המחבלים שניסו לפלוש לעיר ובכך סיכל את תוכניות חמאס לבצע טבח המוני בנתיבות".
מה תאחל ליום העצמאות ה76 למדינת ישראל ?
"אי אפשר שלא להתחיל כל איחול בתפילה לחזרת החטופים ושלום חיילנו, שכולם יחזרו הביתה במהרה בריאים ושלמים בגופם ונפשם. אני מאחל לנו ימים של שקט, שכל המפונים יחזרו הביתה והכי חשוב אחדות בחברה הישראלית. שחרור כל החטופים, כל החיילים והפצועים שישובו בשלום הביתה בריאים בגופם ונפשם. מעל הכל אני מאחל לנו ימים של שקט ובעיקר אחדות בתוכנו".

מתחילת מלחמת חרבות ברזל, פונו לבית החולים סורוקה כ-3000 פצועים, חיילים, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים, בדרגות פציעות שונות. פינויים מוסקים מרצועת עזה, פצועים ונפגעים מהשבעה באוקטובר, נפגעים מרקטות ועוד. לראשונה במערכות ישראל, משמש האקמו, המכשיר שמחליף את פעולת הלב והריאות בתחלואת ריאות ו"כוכב" הקורונה, להצלת חייהם של חיילים שנפצעו קשה בעזה. ד"ר אורי גלנטה, מנהל שירות האקמו לכשל נשימתי חריף במרכז הרפואי "סורוקה", מי ש"כיכב" בקורונה חשב שכבר ראה הכל ונקלע למצב של אינספור פצועים ומצב מלחמה של ממש בבית החולים: "בעבר, פצועים במצב שהגיעו אלינו היו מתים בשטח, הם לא היו שורדים בלי אקמו. לא היה שימוש כזה בעבר". בחודשים האחרונים הם הוזעקו לבית החולים כדי לחבר בדחיפות חייל שלא הצליחו להנשים למכשיר האקמו.
ד"ר גלנטה הוא תושב קיבוץמשמר הנגב. מיד לאחר אינספור האזעקות הוא מבין שמשהו לא רגיל מתרחש. עם נשקו האישי הוא מתחיל לפטרל בקיבוץ. לאחר מכן תופס עמדה ומבין שמחבלים חדרו לכל היישובים בעוטף. בין לבין הוא מתדרך בטלפון כיצד לטפל בפצועים מיישובים וקיבוצים סמוכים. לקראת השעה 10:00 הוא "טס" לחדר המיון בסורוקה כשמשפחתו עדיין בממ"ד בקיבוץ. הוא נכנס בג'ינס לחדר הטראומה, האקדח עדיין עליו והוא מבין שהגיע לאירוע אחר. עשרות פצועים כבר נמצאים בבית החולים עשרות ואולי אפילו מאוד עוד יגיעו. וכך, יום אחרי יום, פצוע אחר פצע, עם תמונות קשות שרק הולכות ומתגברות, גלנטה נמצא שם, יחד עם שאר הצוות בסורוקה, לטפל בפצועים

אל כל אלה מצטרפים כמובן עשרות ומאות של מתנדבים ומתנדבות שמהשבעה באוקטובר וחלקם אפילו עד היום נמצאים שם כדי להקל על אלה ששומרים עלינו, בכל החזיתות, לעשות את עבודתם בשקט